העצים רקדו כמו מטורפים מתחת לשמיכה הכהה שפרשו השמים, כמה כוכבים נצנצו פה ושם מבעד לעננים הכבדים. קר בחוץ, והיא בפנים, בוהה לתוך החלון. היו שירים של חורף ברדיו ושוקו חם שמפשיר את האצבעות, אבל היא אפופת התלבטות. הספר שניסתה לקרוא זנוח על המיטה, נכנע למחשבות שסחפו אותה הרחק. גיבוב של צבעים שניסתה לצייר נשפכים על הדף, מחוסרי הבעה של אי השקט המתרוצץ לה בבטן. משהו היה חסר. התהלכה בחדר מקצה לקצה, לפלאפון ומשם לשולחן, הערפול גואה, מתעצם והולך כמו סופת רעמים, חסר, משהו היה חסר בה והיא לא הצליחה להתעלם. מילים מתערבבות לה במוח והצריחות מחרישות את האוזניים, רוצה שקט, די כבר,

ש-קט!!

כיבתה את האור. בעיניים עצומות התיישבה על הרצפה הקרה, מקשיבה ללב שלה פועם. חייבים לצאת מפה. אם משהו חסר, אז אולי כדי שנמצא אותו?

עוד יום נגמר, חשב לעצמו. מסתכל במבט משועמם בבחור שמולו הצועק למכשיר הפלאפון, משהו כנראה הסתבך שם עם ההזמנה של הפטוניות והבחור לא נראה מאוד מרוצה מזה. הרחוב שבחוץ התחיל להחשיך והרוח משמיעה קולות. מזל שהוציא בבוקר את האוטו מהמוסך, למי יש חשק ללכת בקור הזה. אצבעותיו התעסקו בזר הפרחים, עוטפות, מסדרות, מנקות, שיהיה זר כמו שצריך. גם הפעם השקיע עד הפרטים הקטנים וכל העלעלים הסוררים, למרות השעה המאוחרת. עוד הזמנה נחתמה. עוד יום נחתם. עוד מעט הגיע הזמן לסגור וללכת הביתה. אלה הן תמיד השעות שבהן הוא מתחיל להרגיש את הריקנות מבצבצת. באופן כללי ראה את עצמו בתור אדם שמח, אבל בכל פעולה משמעותית שעשה קינן בו געגוע עמוק למשהו שהוא בעצמו לא הצליח להגדיר, לא הצליח לזהות מה בדיוק חסר שם ואיך ממלאים אותו. רק ידע שזה צריך להיות משהו עוצמתי מאוד.

קר בחוץ. הרוח מקפיאה לה את האוזניים, נושאת את הצריחות המחרישות אל מעבר לבתים. הכניסה את הידיים לכיסים של הפליז, שרק לא ירד עכשיו גשם. פסיעות מהירות מהדהדות ברחוב הריק, רק היא משוגעת לצאת בקור כזה, ועוד בשביל לקנות איזה ורד.

ההחלטה לקנות ורד הייתה מהירה וכמעט חסרת אחריות בהתחשב בתנאים. אבל יש דברים, היא יודעת, שלא משנה כמה מנוגדים להגיון הם יהיו, אדם מרגיש בפנים שהם נכונים. ולה היה ברור מעל כל צל של ספק שהורד הזה יכניס את השינוי לחיים שלה. היא תצטרך לעבוד קשה, זה ברור, היא לא חשבה לרגע ששלוה קונים בכמה שקלים, אבל הריח העדין יפתח את המחוזות הסתומים, יפרוץ את כל מה שסגור בשבעה מנעולים, כך שלפחות היא תוכל להציץ לפני שתתחיל לחפור את הדרך לשם. ככל שהיא חשבה על זה והתמונה של הורד נהייתה בהירה יותר בדמיונה, התקווה לשינוי התחזקה והפכה אמונה וודאית כמעט. האדמימות תעזור לה לפרוח בכל הכח, הקוצים הדוקרים ילמדו אותה לעמוד על שלה בלי לוותר, המורכבות שבעלי הכותרת תחבק את בדידותה. היא לא תהיה לבד יותר. הרוח מתחזקת, היא מסתכלת לשמים בדאגה.

צעדים נשמעים בפתח החנות. הוא מזדקף, רואה מעיל מתרחק. השקט חוזר לרחוב. מתי כבר תכנס הסערה שתציף את חייו? זאת שתרים איתו את השמים, שיוכל לטבוע בין גליה כאילו אין מחר. משהו חייב לקרות, אלוקים, לא יכול להיות שגם הפעם הוא חוזר הביתה לבד. מסתובב בין דליי הפרחים, מלטף ניצנים במגע אוהב. הריח חודר לעורקיו והוא לוקח נשימה עמוקה של יסמינים. לפעמים הוא מרגיש שיש לו כל כך הרבה להעניק, אבל אין מי שיקבל. האוויר נפלט בנשיפה חדה, מרעיד כמה עלים. הבעיה עם החיים היא שהם תמיד מורכבים הרבה יותר ממה שצריך. ורד, לדוגמה, כל כך הרבה מחסומים הוא הצמיח לעצמו עד שלפעמים אי אפשר לזהות את הלב. למה אנשים חושבים שלהשיל קליפות מוכרח להיות קשור בשלכת עירומה? הוא לקח את המפתחות של האוטו וניקה את הדלפק משאריות הגבעולים. כבר שנים שהוא מחפש את העומק האמיתי שבדברים, את החיים עד התמצית של הכאב, את המוחלטות שבאהבה. עד עכשיו הדבר הממשי היחיד שיצא לו מזה הוא געגוע. וחנות של פרחים.

"חכה!" המפתח קפא במנעול. הוא מסתובב, מופתע קצת, ממתין לה עד שתתקרב אליו. "חכה, אל תסגור עדיין." נעצרה מולו, מתנשמת. "אני יכולה לקנות ורד?" שאלה במבט נקי, פשוט. היה בה משהו לא מתיימר שכמעט שבה אותו. "ורד בודד?" הוא שואל, כמו מסרב להאמין. חיוך דק מתפשט על פניה הסמוקות. "ורד יחיד, לא בודד." הוא נעץ את עיניו בעיניה השחורות ומשהו בלבו פירפר.

"בואי, תכנסי, עוד מעט ירד גשם. איזה ורד את רוצה?" ריח רענן הכה בה כשנכנסו לחנות החמימה עדיין. בלי לשים לב העבירה יד על שערה שנפרע מהרוח. "יש אדום?" "אה... נשארו רק הוורודים. זה בסדר?" לא להתאכזב, לא להתאכזב. בסך הכל זה לא כל כך נורא. נכון שוורוד זה הצבע הכי פחות מועדף עליה, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום. "בסדר. כמה הוא עולה?" הוא הגיש לה את הורד. רצה להגיש לה את כל העולם, לומר לה שלא צריך להסתבך, שזה כל כך פשוט רק להיות, "חמישה שקלים." משהו קפא בפניה. אם היה יכול, היה נותן לה בחינם. "חמישה? למה חמישה? יש זרים מלאים שעולים שתים עשרה." כן, אבל זה ורד גדול, הוא מסביר לה, מזן מיוחד מועשר בויטמינים, והיא כבר לא שומעת, מחטטת בכיס של הפליז ומניחה מטבע על הדלפק. היא בכלל לא צריכה ורד כל כך גדול שגם ככה ימות עוד כמה ימים. קרבה את הלב אל שפתיה, נושקת לעלים באיטיות. הוא עצר נשימתו.

"אין לו ריח." לחשה בעייפות. מפיו השתחררה אנחה. "טוב, תודה רבה. וסליחה על העיכוב." עוד הוא עומד ומביט בה מתרחקת, קטנה כזאת, בצעדים מהירים, נושמת את הפרח חסר הריח אל תוכה, ויודע שיותר היא לא תחזור.

לפעמים גם חלומות נובלים.