המילים לא ישאו עוד את משא הנשמה,

מתבלבלות, מתקשות, נאטמות ונסגרות

בקופסת החמץ המאובקת, שמשנה שעברה

עוד עומדת על המדף.

השאלות מבצבצות בי, שכחו את מקומן,

איה הוא, האומן, שנלקח מתוכי?

רק אתמול ראיתיו משתעשע, וחופשי

בנפשו, מתנדנד בנדנדת האופק המהוהה,

המרחפת מעל שאון הקרקע.

טיפות קטנות של גשם נוטפות על מצחי,

מלטפות את פני, סוללות להן דרכים מצטלבות.

וחשש מזדקר, בין יחמיץ בי החמץ השקוף, שאינו

נראה כלל למביטים בעיני, למתבונני פני התוהים

ורומזים כך, בלחש, איך נגעה בי הקרן, איך הרימה בי

תרומתה השופעת.

ויורדות הטיפות לאיטן, משתהות כמו חושבות לעצמן,

כמו אומרות לי דבר הנסתר משכלי.

ומתהום נשמתי עולה כמו מאין, קרן אור שפוצעת מעטה חרדה,

צימאון לא מורכב, מאלפי חלקיקים מעורבבים, מעורפלים, 

שקיקה לחיים, לנשמת הנשימה, לבינת לבבות אנשים.

ופתח נפתח, ומתקבצות הטיפות אל תוכו, ממלאות, משקיטות רעמים.

כה זרה לי עתה,

חרדת עולמים.