26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
איזו שפה..!!!
אני מניחה שצריך להכיר אנשים כאלה, לא רק מפולניה דווקא, אבל הם בפירוש צריכים היו לחיות את מירב ימיהם במאה הקודמת.
מצחיק אותי השימוש שעשית לריבוי של אווה מריה. מריה ברבים זה מריות, סתם כי זה קיבל מעין אסמכתא שכזו בלשון המדוברת, אבל אוות? טוב, הצחיק אותי קלות.
אגב, זה היחס הזה לקאסיקה שאת בעצם מדברת עליו בשיר. יחס שאולי קיים גם אצל אנשים "משלנו" היום. זה פשוט נראה לנו שונה כי אנחנו כל כך רחוקים מהקלאסיקה הזו, אנחנו "מודרנים". אנחנו לא מתחברים לשום קלאסיקה משום סוג..
אגב, אם יש לך באמת שכן כזה ואת באמת עושה לו טיפולים, אז בעדינות. אנשים כאלה צריך לשמר עד כמה שניתן.
[ליצירה]
אוקיי, סיפור מוזר
הייתי מוותרת על השימוש הנרחב בשורש "ז.נ.ה". וגם בשורש "ד.פ.ק".
דווקא רעיון יפה לסיפור, ואפילו נותן פן קצת שונה של כל העניין הזה של אבידות ופיגועים (למרות שבאמת לא היה צורך להרחיב על ליה והקבוצה שלה, כאילו - מה הקשר ולמה ואיך זה מתקשר???). הוא פשוט כתוב בצורה קצת.. נאמר, אינפנטילית? כל המילים האלה שהכנסת לסיפור, קצת הורידו את רמתו בעיני.
[ליצירה]
טוב, זו דרך אחת להתייחס לעולם. במובן הזה ש"כלב טוב לו". בעצם, כל מי שהוא אינו אדם, או שהוא אדם אבל לא אדם בוגר, אז טוב לו.
אבל כמו שכבר כתבו, אולי טוב לו כי הוא לא מחפש משמעות. ואולי זו גם נקודת התורפה שלו. כי הוא חי חיים נטולי משמעות. כלומר, גם לו רצה, לא היה יכול להגיע למשמעות בחייו.
וזה, אולי מותר האדם על הבהמה.
היכולת שלנו או המסוגלות שלנו להגיע לגבהים שכאלה כמו גם לנסוק מהם חזרה למטה ולחיות על הקו הזה שבין נוכחות קיומית לנוכחות מודעת.
תגובות