26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
באמת תהיתי אנה נעלמת לך.
הרבה זמן לא שמענו ממך. התגעגעתי.
אני לא אגיד לך "תהיי חזקה". אני גם לא אגיד לך שיהיה טוב. אבל אני אקווה שיהיה טוב ושתוכלי להיות חזקה, ולקדם בברכה שינויים. גם שינויים רעים מביאים בסופו של דבר שינויים טובים בעקבותיהם. צריך רק להאמין.
כלנית
[ליצירה]
חלמונית...
לא מבקשת, הלוואי שלא יקרה,
אבל כבר עכשיו אנשים חוזרים לעצמם. מבכים את שהיה אבל חוזרים לחיים. בלי הסקת מסקנות, בלי משברים רציניים, בלי לחשוב מה המסר שרוצה ריבונו של עולם להעביר לנו.
[ליצירה]
מסכימה עם עופים. המעבר לא חלק בכלל וגם ההקשר לחיי כלב ממש לא מובן (כלבלב הולך לאבא שלו בימי שישי? מי מביא אותו לשם ולמה?), שלא לדבר על ה"שיחת אב-בן" שיש להם. הבן שואל שאלה קצרה ומיד האב פותח בוידוי מרגש וסוחט דמעות שליש על איך הוא לא היה אבא טוב מעולם אבל הוא ישתפר, ופתאום הבן קופץ למסקנות לגבי עתידם הורוד והדביק בעתיד.
לענ"ד לא היית צריך לעשות את הגיבורים לכלבים. אם הסיפור היה כתוב "חלק" הוא היה עובר גם בתור בני אדם. הגילוי שהדוברים הם כלבים לא מעלה את איכות הסיפור. נהפוכו, אולי אם לא היית מרגיש צורך לסיים בנימה הומוריסטית היית משקיע יותר בעלילה.
מעבר לזה, באמת צודק עופים בעניין הזה שהיטבת לתאר דברים מנקודת ראות של ילד (אם כי עכשיו כשאני בודקת שוב, לא ברור לאורך כל הסיפור בן כמה הוא. הוא מספיק קטן שיצטרכו לרחוץ אותו ומספיק גדול לנתח את חיי הזוגיות של ההורים שלו..).
[ליצירה]
צודקת בגדול. אם כי אני חושבת שתמיד היתה חֶברה שמכתיבה. איכשהו יש נטיה לעשות רומנטיזציה של העבר, פעם הכל היה נפלא, אדם חי את חייו והכל. אבל מאז ומעולם האדם חי בחברה, בשבט, בקבוצה ותמיד היו את הדרישות של החברה.
מעבר לכך, שנורא קל לדרוש מאדם לא להיסחף בזרם, ואני חושבת שרוב האנשים מוצאים להם ביטוי אישי בתוך הזרם, ומי שלא מצליח, אלא נסחף, אלה דווקא האנשים שמתווים זרימה חדשה.
תגובות