26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
בילביל
איך שאני מזדהה..
איך שהוא יש דברים כאלה שמלמדים באוניברסיטאות, שגם אם תסיימי בהם תואר שלישי בהצטיינות יתרה עדיין תנקי בבית של ההורוביצים (אני עשיתי את זה אצל השטרנים), ועדיין תמכרי פוליסות ביטוח מותאמות-אקלים (אני עושה סקרים בטלפון, שאיכשהו זה לא הרבה יותר טוב).
לפחות את יודעת שאת יותר טובה מהם, שיש לך את הכתיבה, שאת חכמה, ושיום אחד יבוא משהו יותר טוב. כי זה אחד הדברים הבולטים בעבודות כאלה: תמיד פוגשים מישהו-אים שאין להם משהו יותר טוב. הם בני חמישים פלוס וזה הדבר הכי טוב שהם יכלו למצוא..
חזקי ואמצי!
[ליצירה]
יווו. ספתא, אתה לא נורמלי, פשוט ככה (ואולי בגלל זה אני תמיד משתדלת לקרוא את התגובות שלך..)!
צחית - נכון שלא סביר להתערב לאנשים בתוכן השיר אבל דומני שקיים כאן עיסוק מעט מוגזם במוות לצורותיו השונות והלא יפות ואני חושבת שכן צריך להפנות את תשומת הלב לכך שהתאבדות היא לא הפתרון לבעיות ושישנן דרכי התמודדות טובות ומוצלחות יותר ודווקא במקום כמו זה אני חושבת שכל עוד אנחנו לא פורום ייעוצי פסיכולוגי אלא דווקא מקום של יצירה והתפתחות יש לזה מקום אחר וטוב ליוצר באשר הוא, במיוחד אם הוא חושב על התאבדות..
[ליצירה]
"הוא" הגורל? "הוא" אלוהים? מי הוא זה ואיזה "הוא"?
מעבר לכך, מאוד אוהבת את מה שכתבת. תמשיך לראות גוונים (אבל למה אדום, למה?) אבל אל תתיאש אם תיכנע לפעמים ותראה רק אפור. לפעמים אפור זה סוג של הדחקה ושל שכחה מבורכת. צריך להיזהר רק לא לשקוע בזה עמוק מדי.
תגובות