26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
אוף, מתוקה.
כל כך מכירה את התחושה הזו, את הנר, את הלהבה המרצדת, שנראית כאילו עוד רגע תכבה.. ואת הרצון שהיא תמשיך לבעור, אפילו באור קלוש כזה..
זו תחושה של חיים על זמן שאול שכזה, שאת נהנית מאור גנוב, של זמן אחר, של חיים אחרים.
אהבתי. והזדהיתי.
[ליצירה]
ואתה חושב שזה מתאים ל"במשפט אחד"? זה יותר הרהור, לדעתי.
בכל מקרה, והייתי יכולה להרחיב הרבה יותר, אבל, עצם ההתבעסות שלך מבהירה את המשפט.
כי אם תחשוב על זה, הרבה דברים מבעסים אותנו, ועושים לנו מצברוח לא נעים ולא כיף, ובכלל, נורא קשה לנו בעולמנו הקט.
ואם לא היינו נבראים, אזי זה היה חוסך לנו הרבה אי נעימויות, הא?
איך אומרים, התשובה בגוף השאלה.
[ליצירה]
ובכל זאת,
בראיה חדשנית, פוסטמודרנית-מה, אין חרות בעבדות. זה סתם תירוץ שכזה, גם ריה"ל, בעצם, נזקק לתירוצים. כולנו, בעצם.
כי אנחנו עבדים,
ואחרי שאתה בוחר להיות עבד, אולי כבר אין לך כל כך בחירה לבחור שלא להיות עבד.
ואולי, כיוון שאבותינו כבר בחרו עבורנו להיות עבדים, אולי לנו כבר לא נותר אלא לרצוע את אוזנינו מתוך הכרה שאין לנו הרבה ברירה.
אולי..
[ליצירה]
נו, אבל זה ברור שהגיל קובע.
הוא לא היה מגיע לשיעור הזה אם לא היה לו רקע בכלל. הוא כתב את ספר הלימוד שלכם. והוא ודאי לא כתב אותו בגיל מופלג שכזה ,וגם אם כן, זה לא ספר הביכורים שלו.
תגובות