26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
יפית
שתי תחושות ממש חזקות שעלו לי בזמן קריאת השירים שלך:
1) את מדהימה בכשרוניות שלך. את כותבת נפלא. מדהים ממש.
2) ישר הבנתי שזה נובע מהבפנוכו שלך. שהיית שם. ושאולי במקום כלשהו, חולה מעט, לא ממש טוב, אולי, את מתגעגעת קצת לשלמות הזו שיש לך עם הבקבוק.
ורציתי להגיד לך - חזקי ואמצי!
[ליצירה]
אתה יודע, ינשוף, זה לא רק המשוגעים.
יש שפויים רבים שגם לא רואים הרבה מעבר לקיום היומיומי הנדוש של תשלום מיסים, והליכה בבוקר לעבודה, רק על מנת לחזור ממנה בערב מותשים.
זה לא דורש שיגעון. נהפוך הוא:
זה דורש ראיה נכוחה של החיים. ראיה אמיתית, שככה זה באמת צריך להיות. שצריכים להיות חזקים ומאמינים שיש משהו גדול פי כמה בעולם הזה ושזו הסיבה שלנו להיות כאן.
ואם אתה מכיר אדם כזה, אדם אמיתי, אז תכיר לי אותו, כי זו סחורה נדירה בימינו.
[ליצירה]
אהבתי
...
איפשהו גם הזדהיתי. אני חושבת שגם אני עברתי תהליך מסויים של "חירור" כדי להיות יפה יותר.
וגם אני תמיד יודעת ושמה לב מה הוצא מאיפה וכמה אני חסרה בלעדיו. כמה אני לא אותה אני.
בשלב מסויים קלטתי שהכי חשוב שאני אוהב את עצמי, כי רק ככה אחרים יוכלו לאהוב אותי. אם אני לא אקבל את עצמי איך שאני, אף אחד לא יוכל לקבל אותי כמו שאני. בני זוג עולים על זה, שאת מרגישה חסרה, או לא שלמה, וזה עוזר להם להרגיש פחות שלמים איתך.
הרבה טוב,
תגובות