26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
דוקא על פחד ניתן להתגבר הרבה יותר בקלות מאשר על עצב, זה אל"ף.
ובי"ת לכולנו יש חברים, לרובנו יש אהבה. כך שאם אין לך אהבה בגלל פחד זה יותר נורמלי מאשר אם אין לך חברים בגלל עצב, ואם כך אולי הבעיה שלך יותר עמוקה מאשר סתם אדם שטרם מצא אהבה.
בקיצור, לא מסכימה עם הקביעה שלך.
[ליצירה]
טוב, אם ככה את מאמינה
אז ככה את מאמינה. אני כמעט מתפתה לומר לך "איזה שטויות" אבל תקראי את מורה הנבוכים של הרמב"ם ונראה מה תחשבי אז על מה שכתבת.
בכל מקרה, אני לא משווה אלוהים לבשר ודם אלא נותנת את זה כמשל. בקטע של "דיברה תורה בלשון בני אדם" שכזה.
אבל נו, שויין. איך שנוח לך להאמין. אני מניחה שגם זה בסדר.
אגב, המשפט "יתומים היינו אין אב" לקוח ממגילת איכה, אז אם יש לכם השגות על העניין הזה, תעבירו אותם ישר למחבר האלמותי.
[ליצירה]
חבל שהיא דמיונית. כלומר, חבל בשביל השיר שהיא דמיונית, כי זה קצת מקלקל אותו והופך אותו למעין שיר ילדותי שכזה, בעוד שקודם הוא היה שיר הלל למוסד החברוּת הטובה. וחבל, בשבילך, שאין לך אחת כזו. כי אני אוטומטית עם הקריאה אמרתי "וואו, זה פשוט מדהים איך לכולנו יש חברה כזו איפשהו". ואז פתאום לגלות שלך אין.. חבל.
[ליצירה]
טוב, זו דרך אחת להתייחס לעולם. במובן הזה ש"כלב טוב לו". בעצם, כל מי שהוא אינו אדם, או שהוא אדם אבל לא אדם בוגר, אז טוב לו.
אבל כמו שכבר כתבו, אולי טוב לו כי הוא לא מחפש משמעות. ואולי זו גם נקודת התורפה שלו. כי הוא חי חיים נטולי משמעות. כלומר, גם לו רצה, לא היה יכול להגיע למשמעות בחייו.
וזה, אולי מותר האדם על הבהמה.
היכולת שלנו או המסוגלות שלנו להגיע לגבהים שכאלה כמו גם לנסוק מהם חזרה למטה ולחיות על הקו הזה שבין נוכחות קיומית לנוכחות מודעת.
[ליצירה]
וואו. יש לך את זה במשפטים מעולים. אהבתי את "נרשמתי לבית הספר הנחשב ביותר בתחום (בית הספר – "הכוכבים
הגדולים ביותר של המחר" עם מורים שהיו הכוכבים הקטנים ביותר של
האתמול)". גדול!
תגובות