26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
מסכימה עם עופים. המעבר לא חלק בכלל וגם ההקשר לחיי כלב ממש לא מובן (כלבלב הולך לאבא שלו בימי שישי? מי מביא אותו לשם ולמה?), שלא לדבר על ה"שיחת אב-בן" שיש להם. הבן שואל שאלה קצרה ומיד האב פותח בוידוי מרגש וסוחט דמעות שליש על איך הוא לא היה אבא טוב מעולם אבל הוא ישתפר, ופתאום הבן קופץ למסקנות לגבי עתידם הורוד והדביק בעתיד.
לענ"ד לא היית צריך לעשות את הגיבורים לכלבים. אם הסיפור היה כתוב "חלק" הוא היה עובר גם בתור בני אדם. הגילוי שהדוברים הם כלבים לא מעלה את איכות הסיפור. נהפוכו, אולי אם לא היית מרגיש צורך לסיים בנימה הומוריסטית היית משקיע יותר בעלילה.
מעבר לזה, באמת צודק עופים בעניין הזה שהיטבת לתאר דברים מנקודת ראות של ילד (אם כי עכשיו כשאני בודקת שוב, לא ברור לאורך כל הסיפור בן כמה הוא. הוא מספיק קטן שיצטרכו לרחוץ אותו ומספיק גדול לנתח את חיי הזוגיות של ההורים שלו..).
[ליצירה]
וואו!
איך אני אוהבת את השירים האלה, המשתפכים, אלה שלא מהססים ובוררים מילים, אלה שיכולים לומר את מה שהם רוצים גם בלי להישמע פרובוקטיבים וגסים, ועדיין לומר את זה ישירות ויפה וזורם.
כל כך אירוטי וכל כך מחמם וכל כך כל כך טוב.
[ליצירה]
חבל שהיא דמיונית. כלומר, חבל בשביל השיר שהיא דמיונית, כי זה קצת מקלקל אותו והופך אותו למעין שיר ילדותי שכזה, בעוד שקודם הוא היה שיר הלל למוסד החברוּת הטובה. וחבל, בשבילך, שאין לך אחת כזו. כי אני אוטומטית עם הקריאה אמרתי "וואו, זה פשוט מדהים איך לכולנו יש חברה כזו איפשהו". ואז פתאום לגלות שלך אין.. חבל.
[ליצירה]
כל כך נכון לכל כך הרבה אנשים.
איפשהו רבים מאיתנו הם סוג של חמניות. רואים, כמהים, משתוקקים, אבל לא מגיעים ונשארים במין תקווה דרוכה שכזו.
היטבת לתאר!
[ליצירה]
אל תחילי את המצבים שלך על כולם
ואל תשפטי אותם לפי הפרשנות שלך.
אני לא דורשת תשובות ואני לא מחפשת אותן. אני יודעת טוב מאוד איפה אני עומדת. ואני יציבה. מאוד יציבה.
תלמדי לקבל גם שירים שהם לא בדיוק בתוך הזרם. תלמדי לקבל את מי ששוחה קצת מחוץ מחוץ לזרם, את הדגים שקופצים בתוך המים, והכי הכי, אץ אלה ששוחים בדיוק נגד הזרם. הם הכי מיוחדים. גם בתוך המים וגם מחוצה להם.
[ליצירה]
בהנחה שחצי לא הבנתי
(וזה הזמן לבקש תרגום, או בשפת המקום תרג'ום)
שיר מקסים.. מלא עצב וגעגועים.
(מתלבטת פה שעות מה לכתוב.. כולי תוגה ואני לא יכולה לבחור מילים מתאימות..).
[ליצירה]
יום אחד, עוד כמה שנים, תיכנסי לאינטרנט, כשהקטנה יושבת על ברכייך והגדול מביט בך מעבר לכתפך, ותראי להם איך פעם, כשאמא עוד לא פגשה את אבא, ועוד בכלל לא ידעה שיהיו לה כאלה ילדים מקסימים, היא ישבה וכתבה כאלה סיפורים יפים ונוגים על עצב, וכמיהה ותקווה.
חמודה - הוא שם, הוא מחכה לך. באמת. וזה עוד יקרה לכם. רק עוד קצת..
תגובות