26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
ובכל זאת,
בראיה חדשנית, פוסטמודרנית-מה, אין חרות בעבדות. זה סתם תירוץ שכזה, גם ריה"ל, בעצם, נזקק לתירוצים. כולנו, בעצם.
כי אנחנו עבדים,
ואחרי שאתה בוחר להיות עבד, אולי כבר אין לך כל כך בחירה לבחור שלא להיות עבד.
ואולי, כיוון שאבותינו כבר בחרו עבורנו להיות עבדים, אולי לנו כבר לא נותר אלא לרצוע את אוזנינו מתוך הכרה שאין לנו הרבה ברירה.
אולי..
[ליצירה]
יש פה איזה רעיון מעניין שמובע בדרך מאוד מוזרה.
הסיפור (או המונולוג, אם את מתעקשת) מתחיל בצורה מסויימת ומדבר על משהו אחד, בצורה רצינית וסיפורית וכתובה היטב.
ואז פתאום זה נהיה היתולי כזה, ולא ממש ברור וקצת מאבד את הפואנטה, שאני חושבת שהיית מצליחה להעביר יותר טוב אם היית מנסחת אחרת את הפסקה השניה. כי בפירוש יש לך את הכישרון הזה לכתוב טוב.
[ליצירה]
דוקא הסיומת של קול דודי דופק
שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו.
כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין.
וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי.
אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו.
[ליצירה]
אבל זה בדיוק הרעיון.
כלומר, ההנחה היא שמה שמעניין אותך ושעומד נגד עינייך זו בת גילך, אהובתך , או ווטאבר.
לכן מבקשים שלרגע קטנטן אחד תשים אותה בצד ותעלה את ירושלים על ראש שמחתך.
אז אם אתה כותב שבאותו רגע, אתה בעצם לא תעלה את ירושלים על ראש שמחתך - אזי, מה הועילו חכמים בתקנתם?!
תגובות