(ליקוט של כמה תגובות שכתבתי היום, ר"ח ניסן ליצירות שונות באתר, במטרה לעורר דיון ) תגובה ל"ניסיתי" של פשוש פילון: הפנטאיזם: אין משמעות לטענה שמשהו קיים אא"כ הטוען זאת יכול להסביר את המושג. כלו', אם אטען: "בובו קיים אך אינני יכול להגיד מיהו או מהו" אין לאמירתי שום משמעות לוגית. לכן התפיסה של הרמב"ם, המרחיקה את ה' מתפיסתינו, על כרחה שתוביל לתפיסה הלייבוביצ'יאנית והקשרית שלמעשה מבטלת את קיומו. א"כ צריך לנסות ללכת בדרך הפוכה של השגת מציאותו ית', והיא שה' הוא כללות כל הנמצא. כלו' זהה אם הטבע והעולם. גם אז א"א להשיגו אלא רק את קיומו. למה הדבר דומה? לאדם הנמצא בתוך בית, שאינו יכול לתאר איך ייראה הבית מבחוץ אך בהחלט משיג את הימצאו. נ.ב. החילוק של הרב הנזיר (בפירוש הרב זצ"ל, חילוק שהרב עצמו לא עשה ושעורר הדים בשנים הקודמות וד"ל) בין פנטאיזם לפנאנטאיזם (כלומר, הטענה שאלוקים כולל את העולם אך גם קיים מחוצה לו) הוא ג"כ חסר משמעות: אי אפשר לטעון שום דבר על ה"מעבר" (האנטו) אלא רק על כללות-המושג (ה"פאן") וגם אז בתור אבסטרקציה וד"ל תגובה ל"זבולי שכל" (זה באמת שם היצירה , וחבל...) של פשוש פילון: הדטרמיניזם: כתבת: "יש בחירה חופשית וזה בטוח כי אחרי זה מה טעם לבריאה ולאדם?" ובכן, וכי מציאות הבחירה מתרצת את הקושיה? אדרבא , אם יש תכנית לעולם, לא יכולה להיות בחירה! הרי כל דבר משפיע על רעותו וא"כ אם "תשמט" מידי הקב"ה (או שהוא ית' עצמו יחליט לוותר על-) השליטה ולו על פרט אחד קטן בבריאה, לא תתכן השגחה בנמצא כלל. יותר מכך, בלתי אפשרי להסביר לוגית את הבחירה, משום שהחשיבה האנושית במהותה נסיבתית, וא"כ תמיד אשאל : מדוע פלוני עשה א' ולא ב' והשאלה כבר טומנת בחובה את הדטרמיניזם (שמניחה שיש סבה לבחירתו. ואגב, במצב של "נקודת הבחירה" של הרב דסלר , אין שום אפשרות להסביר מדוע יבחר בטוב או ברע, ועוד פחות מכך, להסביר מדוע מגיע לו שכר או עונש על כך. נראה שבמצב זה, יהיה משול לחמורו של בורידן שמת מרעב משום שלא יכול היה לבחור בין שתי ערמות תבן המונחות לפניו.) ואילו להגיד: יש בחירה אך איננו מבינים אותה היא אמירה חסרת משמעות. וגם אין להביא ראיה מ"העילה הראשונה" (שאיננו שואלים על עילתה היא), שהרי היא אבסטרקציה שדומה למושג ה"אין סוף" המתמטי- שכל כמה שלא נוסיף למספר מסויים, לא נגיע לאין סוף. כך, כל כמה שלא נלך אחור בשרשרת הסיבות לא נגיע אל העילה הראשונה. וכי תרצה לטעון שכל אדם גם הוא עילה ראשונה? הרי זהו ריבוי רשויות חמור! מה גם שהאדם אינו ורצונו אינם אבסטרקציה. אגב, הדטרמיניזם כלל איננו חייב להוביל אותנו לכפירה בשכר ועונש או בטוב ורע וכלל אין שאלה על הצדק האלוקי: אפשר להבין את מושגי השכר והעונש (אף בחברה האנושית) בשני אופנים: או כנובע מאינסטינקט הנקמנות הטבוע בנו ("מגיע לו...) והמהווה אמצעי הנועד לשימור הסדר בבריאה. או כחקיקה שכלית שנועדה לעודד עשיה חיובית ולמנוע פשעים. בין כך ובין כך אפשר להגיד שהטבע "מתנקם" במי שמפר את חוקיו או שידיעת מציאות העונש תמנע מחוטאים מסויימים את החטא (ואלו שהיא לא תמנאם, גם להם מקום בתכנית האלוקית ואעפ"כ ייענשו - למען יראו ויראו) וזהו הצדק האלוקי - שכל החוטא נענש. מה גם, שמכיוון שהעונש הוא תוצאה ישירה של החטא אין פלא שאף שהחוטא ש"נברא לחטוא" ייענש. וכי יפליאך אם אדם יזורק מהגג בע"כ, שיתרסק? ואילו אם אתה שואל את עצמך: מדוע עלי לעשות טוב ולא לחטוא ? התשובה היא : לטובתך! תגובתי לשירי שלי "הגרוש מגן העדן": הדאיזם: לדעתי העולם בא לתקן פגם מסויים בעולם הרוח שמציאות האדם הוא שיקופו (של הפגם דהיינו) בעולם החומר. כלומר, האדם הוא היחיד מבין היצורים שמסוגל להערים על חוקי הטבע ולמרוד בהם (דהיינו לא להשמע לאינסטינקט) כלו' למרוד בקב"ה. התורה, לדעתי, מדריכה אותנו להשמע לחוקי הטבע במצוותיה. (אם ההבנה של חולשות האדם, ועיין פשט הכתובים לגבי אסורי תגלחת של נזיר, לעומת כהן לעומת ישראל). למעט המצוות הפולחניות (ואיני מתכוון לשבת וכשרות אלא לקרבנות מילה וכד') שבאו לחנך ולגבש את זהותינו כ"קהילת הברית". ישנם שני סוגים של השגה אנושית את העולם: ההשגה הרגשית-אינסטינקטיבית ההשגה השכלית-מושגית הראשונה, לדעתי, היא בלתי אמצעית, משום שבה מתבטלת אישיותו הפרטית של היצור ומתמזגת אם ידיעת אלוקים את עצמו. השניה, לעומת זאת, היא "מסך" המסתיר את הראשונה והנובעת מהיותנו אנשים. היא נובעת מהימצאו של השקר בעולם שדורשת ניפוי השקרי מן האמיתי. החשיבה היא אחד מן השתים: או הסבר החושים או תעתוע בחושים מאז "אכילת עץ הדעת" האנושות מזככת את המושגים מהאי דיוקים, המאפיינים אותם, על מנת לחזור למצב האינסטינקטיבי הראשוני.