[ליצירה]
אני יודע שאני ממש מוגבל, ואולי אפילו סובל מנכות חמורה, אבל אני לא מסוגל לקרוא בעיניים עצומות. (אגב, אם תרצו, גם זו יכולה להיות מטאפורה)
בן שרם היקר:
צר לי, אך בעיני זה לא שיר טוב מדי. לעניות דעתי זה לא שיר בכלל. לפי השורות הארוכות, הסיווג "קטע" היה עשוי להתאים יותר.
מלבד זאת לא הבנתי את הקשר בין 3 השורות האחרונות ובין כל מה שנכתב מעליהן. זה נראה כאילו לא מצאת דרך לסיים אז הוספת אותן.
שלך בכנות,
טל.
[ליצירה]
יש משהו מוזר בקצב. לא ממש יודע להגדיר את זה. אולי.. ילדותיות כזאת. אותו קצב של כל הדקלומים מהגן.
הייתי מציע לפרק את השורות לשניים לפי החרוזים.
ועכשיו לחלק הארוך, של כל הדברים שאהבתי:
כתיבה מתוחכמת ושנונה, זורמת וכיפית.
" אין כאן שאלה מכאן שאין כאן גם תשובה" - וגם אין אפשרות להסביר כמה אהבתי את המשפט הזה.
הבית של שיחת החולין בשחור, והבית הירוק שאחריו.
וגם בכלל.
[ליצירה]
זה קצת לא ברור. כלומר - התלבטתי אם אתה בעד הטרנד הזה או לועג לו - ובסוף החלטתי שאתה בעדו, אבל יש כמה שורות שנשמעות מנוסחות בסיסמאות, וגם המילה "טרנד" שבעצם אומרת - "אהבת ישראל? סתם אופנה חולפת." , כך שזה היה נראה אירוני. אולי כדאי לשנות את הניסוחים למשהו יותר משכנע.
[ליצירה]
136 - אולי, אי אפשר לדעת עם האישורים ..
בשל היות ה 150 כה רחוק
חשתי צורך את תגובתי לדחוק
כדי שיזכה מ. זר - פרחים
(אם המשורר הנכבד סוף סוף יסכים)
לתגובה מעוגלת מספר
כי יש צדק, בסופו של דבר.
(על החריזה הגרועה תאלצו לסלוח
כי באמת שאני מותש ואין לי כוח
לאמץ את מוחי היגע
בנסיונות למצוע חרוז לא-צולע)
וכאן מגיע סיפורי המרגש
(לא ממש, אבל זה מה יש)
ובו יסופר בקצרה
איך הכרתי את אתר צורה.
יום אחד, בשוטטי ברשת
צדה את עיני הודעה נרגשת:
"הכנסו חברים, וצחקו להנאתכם,
שרשור קרוע מזה לא ראיתם מימיכם"
התפתיתי ולחצתי על הקישור
ומצאתי את עצמי בזה השרשור
וכך, בזכותם של כמה מופרעי-חרוזים
הגעתי לזה האתר המקסים
וזה המקום שנראה לי מתאים
להודות בו לשני המשוררים הקרועים
אז מר עמירם, וכן מר פרחים
על זאת ממני תזכו לשבחים
ואין הרבה מילים שמתחרזות עם תודה,
אז זהו.
(אם תרצו.. אין זו אגדה...)