פנים מוכרות ומחייכות מתקרבות אלי באוטובוס. "שלום לך!" בדיוק אתמול חשבתי כמה אני לא בסדר, לא מרימה טלפונים, לא באה לבקר. "המון זמן לא ראיתי אותך," היא אומרת לי, "אבל מה אני מתלוננת, גם אני יכולה להתקשר לפעמים, לשאול מה שלומך". ומיד היא מתעניינת בלימודים, בחיים, איך המבחנים ומה שלום אמא, ומתברר שאנחנו נוסעות לאותו הכיוון, היא למשמרת בבית החולים אחרי משמרת בבית האבות, אני לאוניברסיטה. השיחה קולחת ומדברים על הגשם וההצפות, על פוליטיקה (האיש שיושב לפנינו מסתובב ואומר שצריך להצביע חירות, רק חירות, ושתינו מתחייכות), על העייפות ועל הרצון לפרוש כבר, רק לא על מה שכואב. ואז היא מזכירה את כביש הר הצופים החדש, ואני מספרת לה שזה כביש מנהרה ומישהו אמר שעם השם באות היריות, ואז מתחלחלת פתאום כי אולי לא הייתי צריכה להגיד, וזה מחזיר דברים. מצד שני, בטח כולם בוררים מילים בקפידה כשהם לידה ונמאס לה מזה, ובאסתר ירו כשהיא היתה בדרך לכביש המנהרות, ולא ממש שם. היא רק ממלמלת שהיום יורים בכל מקום. רק כשהיא קמה לרדת מהאוטובוס, מחייכת שוב ואומרת שהיה ממש נחמד לראות אותי ובטח שתמסור ד"ש לכולם, אני שמה לב לתיק הגב שלה, שמוכר לי להפליא. זה התיק של אסתר, שהכחול שלו קצת יותר עמום עכשיו, אבל זה התיק הזה, שישב לצד התיק שלי בכיתה ט', ואחר כך בכיתה י', ואז בשביעית ולבסוף בשמינית. והיא מסתובבת איתו. ולרגע אני בקושי נושמת והכל כואב, ואני כבר צריכה לרדת ואסור לדמוע עכשיו, אז אני דוחפת הכל חזרה לחזה ומוציאה את כרטיס הסטודנט שלי לבדיקה הבטחונית.