לאגד. עומד שם בצד איזה אחד, נשען על הפינה של תחנת האוטובוס. אני מסתכלת עליו וחושבת, מעניין מי הוא. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא חושבת עליו בתאים הרומנטיים של השכל, סתם מעניינים אותי אנשים. מי הוא, איפה הוא גר, איפה גדל, היה לו כלב? הייתה לו שמיכה שהוא אהב במיוחד לישון אתה וכלב שהוא אהב לחבק? ומה עם מוזיקה- מה הוא שמע לפני שיצא מהבית? הוא מנגן על משהו? מה עובר לו עכשיו בראש? מה מטריד אותו, מה גורם לשני הקמטים הקטנים בין העיניים ולפריקת האצבעות מדי פעם? ואיזה מין הורים יש לו? יש לו הרבה חברים טובים או אחד קרוב? הוא אדם של קפה או של תה, או אולי של שוקו? האוטובוס שלו עוצר בתחנה והוא עולה. אני נשארת. חבל, הוא דווקא היה די נחמד, הבחור. בדיוק מהצד השני של הזכוכית עומדת איזו אישה די זקנה, הייתי נותנת לה 75 בלי לעפעף. היא מחזיקה שקית של בית מרקחת ויש לה מקל. רואים שהיא הייתה פעם יפה- יש לה פנים עדינות כאלה ועיניים בורקות בכחול-אפור, השיער שלה כולו חוטים לבנים דקיקים ומסודרים יפה, בטח קשה לאבד לאט לאט את צבע השיער שהתרגלת אליו. הייתי רוצה לדעת באיזה צבע הוא היה. וגם איפה היא נולדה ולאן היא נוסעת עכשיו ואם היא חיה לבד ואיך זה כשאהוב מת- יש לי הרגשה שהיא תדע. והפעם האוטובוס שלי מגיע, הוא לא מלא אבל גם לא ריק, אני מראה לנהג את החופשי-חודשי וחושבת, איך זה שהוא לא נעלב כשכל כך הרבה אנשים עוברים ומראים לו חופשי-חודשי בלי בכלל להסתכל עליו, וכשאף אחד לא אומר לו תודה, חוץ מלפעמים, ביובש, כשהוא נותן עודף. אני נכנסת לפנים האוטובוס ומתיישבת אי שם מאחור, שני מושבים לפני הסוף, מאחורי העמוד מצד ימין שלי ומצד שמאל של האוטובוס, ליד החלון. המקום הקבוע שלי, כשהוא פנוי. שם אני די נעלמת ואפשר לראות כמעט הכל. הזקנה שלי גם עולה על האוטובוס ומתיישבת מאחורי הנהג. גם לה יש חופשי חודשי, והיא מחייכת לנהג. אהבתי אותה מההתחלה. איש משופם מתיישב לידי ואני לא מסתכלת ממש, כי לא נעים. תמיד אהבתי אוטובוסים. ההמתנה, העמידה, להבחין שאני כבר יודעת שבתחנה הספציפית הזו השמש מסנוורת וצורבת בצהרים אבל אפשר לעמוד מאחור בפינה מסוימת שממנה אפשר לראות את האוטובוס מרחוק, לזהות את הנהג לפי מראה האוטובוס, לראות איזה נוסע עולה קודם ואיזה נדחק לאחור, איזה נוסע מתיישב איפה, מי עלה בתחנות הקודמות. הנוף, השכונות שעוברים בהן. יש כמה נקודות כאלה, מפוזרות ברחבי הארץ, שכשרואים אותן אני יכולה לנשום לרווחה לדעת שהכל יהיה בסדר. כבר כמעט מגיעים, ואני לא ממש רוצה שתיגמר הנסיעה. מתפלספת לעצמי וחושבת שההגעה היא איזו התמודדות עם החיים, הגעה למקום מסוים, לתחנה שהיא יעד. האוטובוס, לעומת זאת, הוא רק אמצעי למעבר, מקום שאין צורך להתמודד בו, או להתייצב מול עצמך. אני יורדת בתחנה ונדמה לי, שלנצח אוהב את הנסיעות האלו, את הבריחות הקטנות מעצמי.