יושבות לאכול, ממלאות רק את הפינה של שולחן האוכל הגדול. היא בראשו ואני בצידו.
"רק את הגבינה את אוהבת?" היא שואלת כשאני שולה גושי פטה מתוך עלי החסה המרופטת שהיתה במקרר מהצהרים. אני ממלמלת משהו והולכת להוציא את הבורקס מהתנור. אוכלת אחד פושר ללא חמדה, כשהיא מכלה בתאווה בלינצ´ס גבינה עם טונה וסלט ירקות מאתמול.
"רוצה להביא לי קפה?"
אם הוא היה כאן הייתי נועצת בו מבט ואומרת "אין דבר שאני יותר משתוקקת אליו מאשר להכין לך קפה" ומחכה לחיוך המאשר שלו לפני שאקום. אבל הוא לא כאן אז אני קמה והולכת להכין קפה. כפית גדושה טייסטר´ז צ´וייס, בלי סוכר, קצת מאוד חלב אחד אחוז.
"אם תהיי רעבה יש הרבה לזניה" היא אומרת, כאילו שזה לא ברור. הרי עמלתי שעות על הלזניה הזו, בסבלנות שאינה מוכרת לי משום תחום אחר של החיים, ממליחה פרוסות חצילים, קוצצת שום, קולפת עגבניות אדומות מאוד ופורסת פטריות, בונה את השכבות באיטיות ומכניסה את מלאכת המחשבת לתנור. כשמבשלים מתרכזים רק בפעולות האלה, ויש בזה משהו מרגיע.
היא מספרת משהו אודות השיעור ואיך היא ביקשה להקדים אותו אבל אף אחת אחרת לא רצתה ומתחילה לשיר שיר סעודה שלישית. "ידיד נפש". אני לא יכולה. הצלחתי לשיר אתמול בערב ולזמזם בצהריים, אבל זה כבר יותר מדי, בפרט כשהיא משנה אוקטבה ארבע פעמים בשורה אחת ומבלבלת בתים ומנגינות.
אני רק רוצה לקום משם וללכת. הם חושבים לתת לזה שם, קשיי קשב וריכוז. אני קמה ומכניסה את החמאה למקרר, וגם את החלב ואת המרגרינה למריחה. חוזרת לשבת. האם היא שמה לב שלא אמרתי אף מילה מהצהריים? האם בצהריים אמרתי משהו? אני לא מצליחה להיזכר בזה עכשיו. האם זה משנה שאני בכלל כאן?
אלוהים, כמה שאנחנו נראים נורמליים.
תגובות