בני בקע כניצן
באשמורת יום שמש
בעצם החורף
ואני עימו
ואימו
וכשזעק לא בכאב
זעקת התמימות
והיין נוגב מגופו
פקח עיניו
והיה לנביא
ואני אחזתיו בידי
והייתי לשליחו
[ליצירה]
השגות
מפאת כבודה של הזיקנה אני מגיב ....
מה ייחוד זיקנתו של המשורר על פני זיקנתם של אחרים ? זאת לא מצאתי ממש בשיר.
מעבר לכך, האמן לי יש דברים רבים שהם עצובים יותר מהזיקנה. ומשורר זקן היושב עם חבריו- זהו דווקא דבר משמח. חומר למחשבה.
תגובות