אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אולי בגלל שאם הכל היה מושלם היה לנו נורא משעמם בחיים...
ואולי בגלל שאנחנו יוצרים לעצמנו חלק גדול מהצרות שאיתן אנחנו מתמודדים - אם לא לומר את כולן.
ואולי בגלל שאנחנו כאן כדי לתקן, ולא סתם כדי להנות.
[ליצירה]
לא מסכימה איתך.
ספרים הם אולי בדיה, אבל הם משקפים את האמת בצורה הכי טובה. הם יודעים להאיר במציאות נקודות שהיו נשארות מעורפלות לנצח בלעדיהם. מילים יכולות להיות טובות אם רק יודעים איך לנצל אותן ולחשוף בעזרתן. לא צריך לפסול את הכלי רק בגלל שהשימוש שנעשה בו הוא כל כך מעוות ברוב המקרים.
אני אוהבת את המילים למרות הכל. ומאמינה שאפשר לעשות בהן המון טוב.
והיצירה כתובה נהדר.
[ליצירה]
הממ...
לא ממש חשבתי פה על דרקולה, אבל אני מסוגלת למצוא דימיון מסויים. בסך-הכל הרי "הדם הוא הנפש". הבעיה היא שאני דווקא מחבבת את הדמויות בסיפור שלי, בזמן שאני מתעבת עד לעמקי נשמתי כל יצור מוצץ דם שהוא, ע"ע יתושים ו/או ערפדים. לדעתי האישית כל הסיפורים על ערפדים הגיעו מיתושים, אבל זה באמת לא המקום לדון בזה :-)
בכל מקרה, האמת היא שהרעיון לסיפור בא בכלל מציור מאוד נחמד של אשה עם חתול...
ותודה.
תגובות