אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
יפה. גם אם עצוב במידת מה.
הפריעה לי קצת הקטיעה של המשפט במילה "שליוו". אני הייתי מעבירה אותה לשורה אח"כ בשביל המשקל. מצד שני, אולי זה בכוונה, בשביל האווירה הכואבת?
ואני מנסה להחליט אם להקריא לה את התווים שלה ככה זה אכזרי או נכון.
[ליצירה]
הממ...
זה מעורר הרבה מחשבות. האם באמת אנחנו כותבים כדי להפוך את המציאות למילים ולהרחיק אותה? לייפות אותה?
אני לא יודעת. יכול להיות. כבר מזמן אני יודעת שיותר מדי ממה שאני רואה אני הופכת לעצמי לסיפורים כדי להתמודד.
זה רע?
תגובות