אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
בפעם האלף שאני נכנסת לקרוא את היצירה הזאת, ועדיין לא הגבתי...
יצירה שמזכירה לי עד כמה זה כן כואב כשאני חושבת לרגע שזה לא. זה כואב. אוהו, כמה שזה כואב.
למרות שלפעמים לנסות לחבר "תותבת" יכול להיות כואב באותה המידה בדיוק...
[ליצירה]
יפה.
וזה באמת לא הסגנון הרגיל שלך, אבל אני אוהבת את זה בדיוק ככה. התיאורים היבשים האלה שמעבירים בדיוק את התחושה.
(אבל מי מתחיל את היום בסלט ירוק ומיץ תפוזים?)
[ליצירה]
:)
רצית צומי?
קיבלת!
ממטומטמת אחת ששוטטה לה בצורה בין השעות הקטנות של הלילה בהן גמרת לכתוב את יצירתך לבין השעות המוקדמות של הבוקר בהן אתה עומד בשעה זו על רגליך, והחליטה להגיב לך.
יום נעים!
תגובות