אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
.
חמוד ביותר!
והמצב מוכר לחלוטין...
ואם אני כבר פה, אני יכולה להציע את השיטה שלי:
כמו שאמר החתלתול מעלי, מתיישבים בסוף האוטובוס ומסתכלים - אם יש עוד מקומות - מה טוב!
ואם אין... אפשר פשוט לקום מהר ולעשות פוזה, כאילו רק עלית הרגע לאוטובוס, ואז זה שבא אחרייך לא מרגיש חוסר נעימות ומתיישב. אבל מאוד חשוב לתרגל פה את העיתוי - קמת ברגע לא נכון והכל מתפספס... :)
וכמו בכל שיטה - לא חסרים המקרים שבא ומתיישב איזה ילד קטן במקום :-)
תגובות