לילי זיכרון. א. רחל. אמצע הלילה בדרכו אל הבוקר, בין משמרת שנייה לשלישית, בשום מקום אני יושב. כינורו של דוד העירני, לערוג למלכי דחפני, לבשתי כותונתי - פתחתי הדלת. החוצה יצאתי, לשום מקום – שהוא כאן. אמצע שדה מרוחק על שפת נהר אכזב, בין ברושים גבוהים ושורות עצי פרי נמוכים. על סודר שבאדמה אני יושב. אינני לבד. היא מולי והמלאך שעל כתפי. נר לרגלי. מאמין, אינני לבד. ועדיין בודד מכולם. אני מביט לשמיים, מלאי כוכבים, חסרי ירח. ושום הארה אף לא מוחזרת או מושקפת באה. סתם חשוך. אפילו קצת מפחיד. ...אבל אין מזיקים בא"י... בשביל מה אני פה בכלל? ל מה לעזז... התעוררתי? אה... המוזיקה... נזכרתי. התעוררתי בשביל לֶבֵכוֹת. בשביל לבקש דברים שבהם אין לי השגה. רחל ולאה, ב ניין העיר וזווג השכינה... דברים מרוחקים... מושכחים... בלתי מובנים. קצת מרחיקים ומדכאים... ...מחפשים אחרים... לא סתם אני פה. כל אדם הוא בעל שליחות, כי לכל אחד יש מטרה. כמו מלאכים – שליחים, כך להיות אנחנו צריכים. מלאכים – בחיינו, כבני אדם, כי לא בשמיים היא - אלא בפיך ובלבבך. ...לשמורה, לעשותה... ריבונו של עולם אהבת עולם אהבנו. ואותה אהבת עולם, כתורה ומצוות, ב חוקים ומשפטים נתן לנו. זו היא מגמת שליחותנו. דרכנו, מעשינו. השמיים מתקדרים, מסתירים ירח של ראש חודש. המשב קריר, המחשבה עצומה... על נחל לכיש שם ישבנו, על סף דמעות היינו, וכמעט בכינו - בזכרנו את ציון... ואת עצמנו. ...על עֵרֵבִים בתוכה... איך דבקה לשוני ושכחה ימיני, כי את ירושלים, את דרכה, עזבתי. ...משליחותי התעלמתי... הו... אלוקֵי. עד שלא נוצרתי, באמת לא הייתי כדאי. שלא הגיע זמן שליחותי, עד עתה. אבל עכשיו – כשסוף סוף נוצרתי, כשהחלה שליחותי, אותה אינני רואה ומבין... אינני מקיים, אותה שכחתי. - אז באמת, כאילו לא נוצרתי. ... כי לא שווה לנפשי... אנא. האר לי את שליחותי, האר לי דרכי. שלא אבהל בבא מלאך בביתו של לוט, אלא שאהיה רגיל, כאיש. כשליח, ב ביתו של אברהם. שאמנע מבכי ודמעה, שתהיה תקווה לאחריתי, שאשוב לגבולי. למקומי. ...בצילו של עץ יעקב....

ב' אב, התשס"ג