הניצוץ שבעיניים. "אז אתה בא?" נישמע קולה הענוג בצד השני של הקו... ואחרי שלא זכתה לתשובה הוסיפה "נירדם הוד חייזרות רבות חלמנותנו?" ולרגע... ואולי יותר מרגע, נדמה היה לי שבאמת חלמתי... מטובל במעיין קמצוץ צחוק מתגלגל שכזה על הלשון הקול שלה, הרהרתי לעצמי... כשחיוך מוזר שכזה נמרח בטבעיות רבה על פני התעוררתי מהחלמוניות ועניתי סוף סוף "כן כן אני מייד בא... את יודעת... 2 דקות..."... ניסיון ספונטאני לחלוטין להרמת חיוך בצד השני של הקו... למרות שהוא לא נצרך שכן חיוכה הינו תושב של קבע בפניה... "מצחיקון אתה ידיד יקר... מכירה אני טוב מאוד את ה"2 דקות שלך" כשם שאני מכירה כל דבר שבא אצלך עם "2".. החל מ2 דקות עד 2 מטר... רק אל תאחר יותר מדי טוב?".... נראה שהחיוך שהיה אמור להגיע אליה הגיע אלי משום מה... תמיד יש לה את השורות השנונות האלה... כמה שאני מתאמץ... אומרים שאדם לפעמים יעשה הכול ואף יותר מזה בשביל האנשים שהוא מוקיר ואוהב, תמיד הסתכלתי על ה"אימרה" הזו כדבר רחוק כאיישם... מה זה בשבילי לעזור לחבר או ידיד... גם אם זה לקום בשעה כה מוקדמת כדי להיות מוכן ולהגיע בבוקר מספיק מוקדם בשביל ארוחת הבוקר בקפולסקי... זה כלום... זה בשבילה, אז זה לא נחשב... זה לא לעשות "הכול"... "הכול זה רק במקרים שעושים עליהם סרטים" תמיד צחקתי... אילו רק ידעתי... אילו רק ידעתי... מתלבש מצטחצח.. אוכל פת שחרית במצב צבירה ברנפלקסי משו עם חלב 1% כמובן, משפחה דיטאתית... אין אצלנו במקרר דבר אחד שהוא לא דייט... חלק "מועשר" חשבתי לעצמי... "עלק מועשר... במה אפשר להעשיר אותו כבר... עוד תרגיל צרכני כמו כל השאר..." טוב, הם קנו אותי בכולופן.. מועשר או לא... זה נשמע טוב אז קונים למרות המחיר היותר גבוה... סידן אני צריך בכל דרך אפשרית מה לעשות... הנה הקפה כבר מוכן, ככה קפה תורכי טוב טוב בלי גרגרים צפים חמש אותיות... ואיתו העיתון כמובן... אין קפה של בוקר בלי עיתון... השבתאי של יום ראשון... שאין יום ראשון בלי שבתאי כמובן... אההה... של שבוע שעבר היה יותר מצחיק.. לא נורא... מעניין איזה מכונית יש היום במדור עסקים... הכול מוכן... ככה וככה כבר 10 וחצי... "2 דקות" אמרתי? אז יש לי עוד זמן... או! הטלפון מצלצל את הצלצול המוכר... "נו אז מתי אתה בא?" אמר לי הקול בחוסר סבלנות המתקשה להסתתר תחת מעטה הצחוק המתגלגל הקבוע... "חכי אני דקה גומר לצחצח שיניים ויורד לאוטו - אל תדאגי.. מה קרה לחוצה כבר?" "לא.. לא משנה... אקיצר תבוא כבר ודי טוב?" טוב.. הפטרתי וניתקתי... מוזר... משו שונה אך אני מתקשה להצביע עליו... נו טוב... יורד לאוטו מתחיל לנסוע... יופי הרישיון בחדר... עולה בחזרה ובדרך שומע את הרדיו מהסלון... פיגוע ליד קבר רשב"י עם פצועים רבים... "עוד אחד... מתי זה יגמר... שיגרה זה כבר נהפך...כבר לא מזיז כבר לא משנה... כבר לא מזדעזעים עד שזה בא קרוב... טוב צריך למהר...אין לי אפילו שנייה לבזבז..." אילו רק ידעתי... מדינת ישראל נתברכה בפירות, בסגולות רבות, באוויר מיוחד וגם... בפקקים רבים... עד 12 אני כבר לא אגיע... ובדרך, בין כל הברברת הקבועה ברשת ב' וכל תחנה אפשרית אחרת חוץ מרדיו BU ש"למרות המצב לא יפסיקו המוזיקה המטרטרת למען המוראל" מודיעים על פיגוע ירי בעיר הקודש... נו פיגוע ירי... זה נשמע כזה רגיל כזה... זה נהיה כבר פחות מתאונת דרכים אולי... או יש משאית בזק מעורבת? יופי אז כמה בדיחות שחורות יהיה אפשר להוציא מזה... בדיחה שחורה כשלעצמה.... אבל ממשיכים הלאה... למרות שיש כאלה שבינתיים שאתה "המשכת הלאה" הפסיקו להתמשך... אתה ממשיך בשגרת החיים... אולי קצת נזהר יותר... מסתכל יותר... חושד יותר... אבל ממשיך... אפילו כבר לא עוצר שנייה למחשבה... 4 פעמים היא מתקשרת בנסיעה... וכל פעם קולה נהיה יותר לחוץ ויותר מתוח... "נו מה קורה שם עם הפקקים? אתה צריך ליווי משטרתי בשביל להגיע?" היא מנסה בכוח רב להסתיר את הרגשות הכה שונים ומוזרים שהגיחו ככה פתאום בלי שום סיבה הנראית לעין או הנשמעת לאוזן... או שבעצם כן? סוף סוף הגעתי... בכניסה לביתה הלא קטן בכלל בלי עין הרע... כמה שאני אוהב את הבית הזה... טעם ארכיטקטוני חבלזי לגמרי... הרבה כסף מושקע כאן... בטח אבא שלה חושב בסימן "במקום להחביא את הכסף מתחת לבלטות - להחביא אותו בתוך הבלאטות"... יאלה כמה שהבית הזה יפה... בדיוק כמוה... חונה כמו מטורף, כמו תמיד... אני צריך לעבוד על החניות שלי.. בזמן האחרון לא הולך לי איתן משו... לא... אל תגידו לי שאין מוכר פרחים ליד הבית!! הוא כבר חודשיים עומד שם למה דווקא היום הוא לא פה... היא תסלח לי נכון?... יוצא מהמכונית, עולה במדרגות השיש המבריקות אל עבר הדלתות הגדולות... מחכה שמישהו או יותר נכון מישהי, יפתח הדלת... נו כל פעם היא פותחת בשבילי את הדלת... זה כזה מנהג מוזר שלה... .... אולי היא למעלה ולוקח לה זמן לרדת? נחכה... ...... אולי היא לא שמה לב שהגעתי? ......... אולי היא בחצר מאחור? או בבריכה? נצלצל בפעמון שתשמע... או הדלת נפתחת! אבל... למה –הוא- פתח את הדלת? איפה היא? מה קרה ל"מנהג המוזר"? אני שולח לו מבט כזה, חצי גבה מורמת בתנועה וולקנית משו, והוא מחזיר לי מבט כזה... אדיש כזה... קצת עצוב כזה... מבט לא מובן כזה... "היא בחדר שמש... בקומה השנייה... אתה יודע איפה זה...." הוא אומר בטון כזה... עולה במדרגות לקומה השנייה... שוב פעם מדרגות.. לא חסר בבית הזה מדרגות... מעבר למסדרון בין הפינת משפחה לחדר עם הפסנתר שם ניצבת לה הדלת זכוכית לחדר שמש... חדר מיוחד כזה שכל הזמן רואים בו את השמש... והאמת שהוא הרבה יותר מרהיב בלילה שהוא נותן תמונה פנורמית ממש של השמיים ועוזר בהעלאת תמיהות על הקוסמוס ככללותו... השמש בדיוק מול העיניים.. נורא מסנוור...נכנס פנימה ובעודי מתרגל לאור שבחדר, רואה אותה עומדת לה בכל הדרה וזוהרה באחת פינות החדר, צמודה לשמשה, בוהה לה למרחקים, מנותקת לגמרי מהמציאות... אני מתבונן בה כמה רגעים, נדהם מהמבט הזה... מהעיניים היפות האלה... מהניצוץ שבהם... מהאישונים הבהירים האלה שנראים כאילו מעבדים כל פיקסל ופיקסל שברקע, עד שהיא שמה לב שאני נוכח בחדר, מפנה לי את מבטה בחצי ראש, כאילו לא רוצה להסגיר את פניה "בוא. הולכים." אומרת בהחלטיות באופן מפתיע לגמרי. "הולכים?", אני אומר בחיוך, "לאן הולכים?". "הולכים." עונה היא ביובש... פשוט הולכים.... אם זה מה שהיא רוצה אז בסיידר... השמש כבר מתחילה לחצות את קו ה2... כבר שעתיים מסתובבים אנו בכל מקום אפשרי... בגינה, בשכונה, בעיר, בגנים, בטיילת... הולכים... כבר שעתיים ומילה אחת לא נאמרה עוד... היא שותקת, נראית מרוחקת ביותר, מנותקת, ואני שותק.. מנסה להבין מה שונה... מה השתנה... איך זה שאין לה אף מילה לומר... איך זה שמשום מה... אין -לי- אף מילה לומר... "זהו, אני כבר לא יכול יותר" אני קוטע את הדממה בדרמטיות ופונה ישירות מולה, נותן מבט חד כנץ אליה "תגידי לי גברת... מה קרה?" והיא עצרה מלכת... הפנתה אלי מבטה... הסיטה כמה תלתלים צהובים שכיסו את עיניה... ואז... ראיתי את זה... את הדבר המזעזע ביותר אותו יכולתי לדמיין איי פעם... המראה המחריד הזה... למרות שהכול נראה כשורה, דברים כתיקונם, שערה המתולתל היה מסודר כיאות, איפורה היה בלתי מורגש כרגיל, מבטה היה יישיר וחד, והחיוך הרחב הזה היה במקומו הקבוע... רק דבר אחד היה שונה..... העיניים.... איך לא שמתי לב לזה קודם??? העיניים!!! היה חסר בהם משו!! לאן זה נעלם???? שם בפנים.... עמוק עמוק בפנים... מעבר למבט הזה... בתוך מרכז האישונים, באזורים שבד"כ אתה רואה את ההשתקפות של עצמך... היה....... כלום! ריק!!!! אני נכנס לרמה מסוימת של פאניקה כבר... זה שינה לגמרי את המבט שלה! הוא כבר לא יישר, כבר לא אמיתי עמוק ורציני... הוא מיובש... מיואש... חסר תקווה... העיניים שלה ריקות!!! הברק של השמחה, של האושר, של הכול - נלקח! נעלם!!! הזדעזעתי עמוקות כל כך מהמראה הזה... הדבר שהכי אהבתי אצלה יותר מהכול זה המבט הזה שלה.... את העיניים המדהימות והמיוחדות שלה! את הברק הזה שהיה בהן, את השמחה, החכמה... העיניים.... תפשתי את עצמי, ואם הייתי יכול הייתי גם אוחז בזרועותיה ומנער אותה בחוזקה בניסיון להוציא אותה מהחלום הזוועתי הזה... להוציא אותי מהחלום הזוועתי הזה... ניסיתי לעקל את הדבר הזה... "מה קרה לך????? מה... בעיניים... קרה.... מה קרה???? איך??? למה?????" רציתי לצרוח... לברוח... לא מבין... כל העולם פתאום מתחיל להסתובב ללא הפסק מסביבי... אדרנלין מתחיל להציף את עורקי... מה קרה לה בעיניים???? איפה זה??? אפילו כמעט נפלתי קורבן לרגש שכל כך פעם בי עכשיו.. פשוט להסתכל למעלה ולזעוק בכל הכוח... אתה!!! אתה!!! אתה עשית לה את זה!!! אתה עשית –לי- את זה!!! –לנו-!!!!! למה?????? למה?????? "מי לקח לך את הניצוץ הזה שבעיניים????? מי העז לגנוז ממך... ממני... את הדבר הכה יקר הזה???" צעקתי... זעקתי מכאב... דמעות כבר מוכנות בזווית עייני.... הכול רק לקבל תשובה... לקבל מוצא... והיא... רק הביטה בי ודמעה שלרגע בהשתקפות עם השמש נראתה אדומה כארגמן החלה לרדת על לחייה, ומלמלה... "עד מתי... עד כמה... איך אפשר להמשיך?" "ענייה סוערה... לא נוחמה..." מלמלה בכאב מרסק עצמות.... ואז הבנתי... עד כמה שזה רחוק... עד כמה שזה שיגרה... עד כמה שזה כבר לא הגיוני ולא ניתפס... זה קיים... וזה אנחנו... היא תפשה את זה... זה תפש אותה... את כולה... את נשמתה... ולרגע.... ואף יותר מזה... השנייה הזו... שלא עצרתי בה בבוקר כששמעתי בחדשות... גרמה לי לצביטה עמוקה... שבעצם... המצב שלי הרבה יותר גרוע משלה... יום ראשון של שבוע רוחודש אלול ה'תשס"ב... [ד.א. תתעלמו מכל התגובות שלמטה -- הסיפור לא אמיתי לחלוטין, לא משנה מה כתוב בתגובות.]