ירושלים, תחנה מרכזית, מבחינתי עדיין קיץ אבל הלילה הירושלמי מקפיא בצורה שלא תאמן. שתי המחשבות היחידות שמסתובבות לי בראש זה תחינה שהנהג יחליט להשאיר את המזגן סגור (מה שכמובן לא קורה) ותהיה כללית איך הצלחתי לפתח כזאת עייפות כשבסך הכל עבר עלי יום רגוע למדי. עליתי לאוטובוס כשאני יודע שמצפה לי נסיעה של לפחות שעה ומאחר ובקושי החזקתי את עצמי עומד ידעתי בדיוק איך אני הולך להעביר את השעה הזאת. כשאני חושב על זה, אחת המתנות הכי יעילות שהצבא נתן לי זו היכולת להירדם כמעט בכל מצב... אפילו עם הראש על החלון הרועד של האוטובוס, זה לא משנה, ברגע שאני מספיק עייף הכ-ל תופס. התמקמתי במושב כמעט בסוף האוטובוס וישר עצמתי עיניים במטרה לגדוע בעודה באיבה כל שיחה שעלולה להתפתח מהאדם שיחליט לשבת לידי. לאחר מספר דקות כבר הייתי בעולמות אחרים... ככה, דופק לי את הראש בחלון, עד שצלצול טלפון מהמושב שמאחורי גדע את שנתי העריבה, הצצתי בשעון וראיתי שעברו בערך 20 דקות של נסיעה ושאני אפילו יותר עייף ממה שהייתי בתחילת הנסיעה. לא היה לי ספק לרגע שתוך שניות מספר אני שוב אהיה בעולם החלומות. אני לא יודע מה בקול שלה גרם לי להמתין שניה אבל פשוט ידעתי שאסור לי להירדם שוב... כבר הרבה זמן שאני נתקל בדברים כאלה. אתה יושב לך לתומך באוטובוס ולאחד האנשים מצלצל הטלפון. וככה, בשנייה, אתה פתאום הופך לזבוב על הקיר בשיחתו של אותו אדם. נכון, לא ממש מנומס, לא ממש נחמד אבל מה לעשות? האוטובוס כולו דומם והדבר היחיד שאתה (וכל האוטובוס איתך) שומע זו שיחתו של אותו אדם. הצרות בעבודה, המפקד המניאק, הבחור שלא מתייחס, הכלב ששוב עשה מה שעשה על השטיח... את הכל אתה יודע. וככה גם הפעם, אחרי סמול-טוק קצר והכרחי הצלחתי להבין משברי השיחה שהיא מוזמנת לארוחה אצל חברים, השיחה המשיכה לה ואז, פתאום, היא מתחילה לברר על כשרות... אווו... זה כבר מעניין, הראש עדיין נדפק לו על החלון, העיניים עדיין עצומות אבל השינה ממני והלאה... כן, הבחורה דתייה ומאחר וגם אני חוטא בדתיוּת, העובדה הזאת אוטומטית הופכת אותה לכלה פוטנציאלית. שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא מהלחוצים, בטח שלא מאלה שיתחילו עם מישהי סתם ככה בנסיעה באוטובוס (וכמה שאני מקנא בהם לפעמים) אבל ידעתי באיזה חוש שישי לא מוסבר שיש פה משהו מיוחד... בשלב מסוים (כשהיא עדיין עמוק בשיחה) קלטתי תזוזה מהמושב שלה, היא התרוממה לזרוק משהו בפח והצלחתי אפילו להגניב מבט באיך שהיא נראית. המוח ישר מתחיל במלאכת הבדיקה, אפילו בלי להתכוון, חצאית ארוכה, שרוולים בדיוק עד המרפק, חמודה מאוד... מה רע? וזהו, מילות נימוסין לסיום השיחה ואני נותרתי לבד עם המחשבות... מהיכרות רבת שנים עם עצמי ידעתי שהסיכוי שאני אעשה משהו קלוש, בכל מקרה כבר התחלתי במלאכת השכנוע העצמי לירידה מהרעיון... "נראה לך? בטוח שיש לה חבר, וגם אם לא, למה שהיא תסתכל עליך? וגם אם היא היתה מסתכלת עליך, למה נראה לך שהיית מצליח למצוא בעצמך את האומץ לעשות משהו?" וזהו... תוך 3.5 שניות הרעיון נזרק לפח ואני התחלתי להתחפר במושב בניסיון להרוויח עוד כמה דקות שינה. לא הצלחתי אפילו למצוא תנוחה כשפתאום שמעתי "אהלן... איך אתה מרגיש?" מאחורי... לא, כמובן שהוא לא כוון אלי, אלא מסתבר שהיא החליטה לפצוח בעוד שיחה ולהרוס לי כל סיכוי שעוד נשאר להשיב לעצמי מעט כוחות. המשכתי להאזין בחצי אוזן, ופתאום ללא שום התראה ואזהרה מוקדמת הבחורה מתחילה לצחוק... צחוק מתגלגל כזה, מכל הלב, אחד כזה שמגיע מעמוק עמוק בפנים... והצחוק הזה פשוט כישף אותי... ידעתי שעכשיו לא יעזרו שום תירוצים, פשוט התאהבתי בצחוק שלה ובלבי כבר גמלה ההחלטה, היא תסיים את השיחה ואני אסתובב ואפלוט איזה משהו מטופש... אם יהיה לי מזל ייצא מזה משהו ואם לא, לפחות אני אדע שניסיתי... שמתי מחסומים דמיוניים בפני המוח שלי מאחר וידעתי כי אם אני אתן לו את ההזדמנות הכי קטנה להתערב הוא יצליח בקלות לשכנע אותי לרדת מזה והיה לי יותר מדי חבל לוותר על ההזדמנות הזאת. תוך כדי השיחה הנוכחית הצלחתי ללמוד עליה מספר דברים חדשים... היא חזרה מהודו לא מזמן (יפה, בחורה עם ראש פתוח), בת 20 (מצוין, בדיוק בטווח), מתחילה ללמוד השנה (אינטלגנטית) וגרה ממש קרוב אלי... הכל נראה כאילו מסמנים לי משמיים "סע, המפתחות כבר בפנים"... ופתאום אני כבר קולט שגם השיחה הזאת על סף סיום... הלב מתחיל לפעום קצת יותר מהר, הלחץ נותן את אותותיו, פתאום אני כבר לא כל כך בטוח שזה הצעד החכם ובכלל, לא חשבתי אפילו מה להגיד... ואז, ממש ממש בסוף, סכין לתוך הלב... "כן, גם אני אוהבת אותך"... שקוף.