בס"ד "פקלים, אלונקות, אוהלים, ציוד אישי כ-ו-ל-ם ברחבה ב30 שניות. ז-ו-ז!!!!!!!!!!!! טירונות. קובץ בלתי מובן של שבועות שבסופן אתה הופך מאזרח רגיל ומשועמם למכונה משומנת היטב שרצה,קופצת,מסתערת מדלגת ומתפקדת בצורה מכאנית מושלמת להפליא... יושבים במשאית, שהבד האמור לכסותה מופשל משום מה ומגלה לעיני כולם את הדרך החולפת לה ביעף. אט אט מתחלף הנוף הישראלי המוכר לכולנו על פרדסיו ושדותיו באזור סלעי הררי ומעט מנוכר. השומרון. מקום המוכר לי היטב מטיולי וביקורי התכופים כאן, אך עבור חברי למשאית -ובעתיד לצוות וליחידה-הינו דבר חדש ובלתי מוכר. מאיים משהו. שתיקה כבדה אופפת אותנו. שתיקה המבטאת את התחושה המקננת בלב כולם. את החשש מהבלתי ידוע. שתיקה שתתחלף לה עם הזמן בהומור מושחז היטב ובויכוחים אין סופיים שיאפיינו את נסיעותינו הארוכות. נסיעות שיהיו לחם חוקינו בשמונעשר החודשים הקרובים.. דממה. מדי פעם מזנק לו שפן סלע שהוחרד מתרדמתו ומקפץ, מחפש מקום בטוח,ומציץ בסקרנות לעברה של קבוצת ההולכים שהעזה להפר את שלותו.. אנחנו מצידנו מתעלמים וממשיכים ללכת.אין זמן לעצור. כל צעד מקדם אותנו בדרכנו אל היעד ומקצר את שהותנו על ההר הארור, אי שם בארץ אויב. התחושה אינה נעימה. הקור העז גם הוא אינו מוסיף למצב הרוח הירוד ממילא.. אנחנו מאחרים.. באופק מבליחים אורות העיר הרחוקה,אשר תושביה נמים את שנתם בשלווה.. מתפרסים במהירות סביב היעד. חצי שעה מאוחר יותר ואנחנו כבר בדרכנו חזרה, מזרזים את צעדינו במלחמה חסרת סיכוי נגד מחוגי השעון. את הקילומטרים האחרונים נעשה באור יום נצמדים לכל קפל קרקע על מנת שלא להחשף. מעבר לגבול ממתין קצין מודיעין המקבל את מה שמקבל ויוצא מיד לדרכו. עייפים מתלאות הלילה אנו עולים אל הרחב שיקח אותנו בחזרה ליחידה. עוד משימה. עוד מידע שנאסף. וי נוסף מסומן אי שם ברשימה ארוכה ואין סופית בקלסרו של איש מטה שאינו יודע מאמץ מהו ולא טעם טעם זיעה של מסע בן 50 ק"מ עם מנשא עתיר משקל על גבו שרצועותיו חורצות תלמים עמוקים בכתפיו.. שבוע לאחר מכן אני נקרא אל לשכתו של מפקד היחידה.. לאחר שיחה קצרה הוא חותך, כהרגלו, וניגש לעניין. "רוצים אותך בשרות" הוא אומר, מחוייך משהו. "אני כמובן ממליץ עליך ואארגן כל מה שצריך" הוא מוסיף. הנהנתי בראשי, מחשבותי רצות לכל הכיוונים בקצב מטורף. "קח לך רגילה, תנוח מעט ותחזור אלי עם תשובה" הוא פוטר אותי. שעת צהריים,השמש תלויה מעלי ויוקדת בעוז. אני מחכה לרכב שיקפיץ אותי לפתח-תקווה ומשם-אוטובוס שיקח אותי הביתה.. בבית מחכה לי ההתנפלות הרגילה ומבול של שאלות. מקלחת, ארוחת ערב של אמא ושוב לדרך.. פוסע לאיטי בסימטאות, נושם מלא ראותי אויר צח, עוצם עיניים ושוקע במחשבות. רוח קלילה מנשבת ומרעידה קלות את ענפי העצים. ירושלים. כן,לא. איך יגיבו הורי איך יגיבו כולם, החבר'ה, השכנים.. יצביעו עלי ברחוב? יתלחשו מאחורי גבי? או אולי יטפחו על השכם? יתיחסו בהבנה. יעריכו.. אין לדעת.. עוד סמטא, מעבר לעיקול נמצא המקום החביב עלי. היא כבר מחכה לי שם, ובפיה הבשורה, ששינתה את חיי... המשך יבוא בעז"ה..