פעם אהבתי ארץ
ארץ אשר שדותיה מוריקים
פרדסיה מלבלבים
ארץ נחליה שוצפים
מעיינותיה בחדווה נובעים
ופרחיה מכל פינה
ותחת כל עץ וסלע מציצים.
ארץ אשר אנשיה
על אדמתה עמלים
ואת בכורתה מקדשים
.
בניה לעזרה שכם מטים
וראשם בצער מרכינים
בעת צרות ומכאובים.
אך אויה! מה היה לה
לארץ אהבתי?
ההועם זהרה,
שמא ניטל זיוה?
איה שדותיה ופרדסיה
איכה יבשו מעיינותיה
נחליה כבר אינם שוצפים
פרחיה לאיטם נובלים
ובאדמתה,דרדרים מצמחים
בניה איש אל אחיו
מתנכרים
ובעת צרה וצער
את צווארם זוקרים
ולאיד אחיהם לועגים
עת אלה מבתיהם נעקרים
על אלה ליבי נדכא
ונשמתי בקירבי בוכיה
אך ביאוש אין חלקי
ותקווה יש עימדי
הלא שחר חדש יפציע
עת האלוקים עדנו יגיע
רוח חדשה בעמנו יפיח
ואת אדמתנו שוב יפריח
הו אז איש את אחיו ישמחו
פיותיהם קול רינה יעלו
אות אלוקינו שפתותיהם יהללו
וקול רינה מחדש ישמע
בארץ אשר אנוכי אוהבה
