חשבתי לעצמי... למה? למה דווקא הוא כל כך מרגש אותי...הזמר ההוא.. למה ואיך דווקא הוא נוגע במקומות האלה..הכי פנימיים.. עמוקים וחבויים שאיש כלל לא יודע שהם קיימים..כולל אותי... איך דווקא הוא הורג אותי כה ברכות..? מה קורה באותן הדקות שנשמתי פורחת לה ומטפסת על גבי סולמות..על גבי מנגינות...אותה תחושה של התבטלות מוחלטת גם בשכל וגם בלב..תחושה שאתה אוטוטו טובע..שאתה מרחף...גבוה..חזק... אותה תחושה שמיצית והבנת והגעת ונגעת...ואתה לא רוצה למות מרוב ריקנות... למה זה דווקא הוא שמגלה לי אמת..? הוא שעושה בי מנגינות... שמתפלל אותי...שמנגן אותי... מה זה?.. הקול..? הנשמה..? המילים הכה...מיוחדות?.. אולי ...שיר טוב..אבל טוב באמת..אף אחד לא כותב..אף אחד לא יכול לכתוב...לא המשורר ולא הפזמונאי... שיר טוב פשוט קיים שם איפשהו ומחכה שיגלו אותו..שיגאלו אותו..שיולידו אותו..הוא חי כשלעצמו..ישות עצמאית שמחכה למיילד הגדול... לא סתם המילים מונחות במקום והחרוזים מחורזים להם שם במקומם כאילו כבר מששת ימי בראשית...כאילו רק חיכו שמישהו יחשוב עליהם..יחשוב אותם..והנה הם קיימים.. בעצם..גנאי הוא לומר "מחבר" או "מלחין" ושבח גדול הוא לומר "מיילד".... ...שיש בו קורטוב מן הנביא שהוא בעצם רק צינור..שליח..שזכותו וטהרתו זיכוהו בהשראתו.. שהביאה ללידת שירתו..מנגינתו... כך למשל: "וכשידי שכבר מליון עלים תלשה / רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה..." או : "וכך את העיניים עצם הוא בבקשו / רק אבן ירושלמית מתחת לראשו.." .אז חשבתי שבעצם הוא...זה.. הזמר ההוא שאני מדבר עליו... בעצם... ..בעצם אולי כמו שיר...הוא מגלה אותי ומיילד אותי ומוציא אותי לאור...לאור העולם...לפעמים זה מלווה בבכי..וצרחות..שהרי טוב לו שלא נולד משנולד..ועתה שנולד... הוא שר את שהיה מושר וזה מה שעושה אותו לכזה מוכשר... ואל שירו אני מתבטל ובין שביליו אני מתפתל..שלא לומר מתמסטל...ואת נשמתי הוא מערטל..וכמעט נוטל... ואולי...אולי בעצם את קליפותיי מבטל ואת זרעיי הקיימים משכבר...שותל.. אתם מבינים..הוא עושה לי את זה כי הוא מחבר אותי את עצמי..כצדיק שמגלה לחסיד הצמא את שורש נשמתו... כך הוא הזמר..ההוא..בשירתו... אולי..להבדיל..קצת קצת כמו אלהים.. גם הוא יודע לתת חיים...