פרספקטיבה "תשמע גידי, זה פשוט לא ילך ככה !" – היא אמרה לי בפנים קפואות – "מחר, על האוטובוס הראשון אני נוסעת מפה !" – היא הוסיפה והישירה מבט לעיניי המורכנות. ישבנו על מדרגות חדר האוכל של הקיבוץ בלילה קריר של תחילת הסתיו. השעה הייתה מאוחרת, כאחת אחר חצות. היא ישבה לצידי עם מעיל הפליז הכחול שנתתי לה במתנה בפברואר האחרון, אחרי הנסיעה שלנו לפריז. "תראה, אתה יכול לבוא איתי !" – היא לקחה אוויר לריאות – "ואתה יכול לא !" – היא נשפה ושנינו ידענו מה השתמע. שתקתי. מה יכולתי להגיד ?! ארבע וחצי שנים אנחנו ביחד, בטוב וברע. הכרתי אותה בת"א בלימודים. טלי הייתה בשנה הראשונה ואני בשניה, אבל כבר מהרגע הראשון שראיתי אותה, ידעתי שנועדנו להיות ביחד. לפני שנה, סחבתי אותה איתי לקיבוץ שלי. הציעו לי הצעה לניהול המשק וזו לא הצעה שקל לסרב לה. טלי לא אהבה את החיים בקיבוץ. היא הרגישה שזה מגביל אותה. הזמן הכי טוב שלנו בשנה החולפת, היה הזמן שהיינו בפריז, אבל כשחזרנו המצב לא השתנה. טלי קמה, הניחה ידה על כתפי והלכה. זרקתי את האצטרובל שבידי אל השיחים שבצד וחפנתי ראשי בין ידיי. ישבתי ככה חצי שעה לפחות. ידעתי שאני לא רוצה לעזוב, לא את הקיבוץ ולא את טלי. השענתי את הגב אחורה, הסרתי את המשקפיים והבטתי בכוכבים. פעם, כשהייתי קטן, שאלתי את סבא ז"ל, למה אני לא רואה טוב. הוא אמר לי שאלוקים נתן לי במתנה את היכולת להתנתק מהעולם, להסיר את המשקפיים ופשוט להתעלם. אותו אלוקים לא נתן לסבא להתנתק ממכונות ההנשמה שליוו אותו בשנתיים האחרונות בחייו. לא היו לי תלונות לאלוקים, אף פעם לא ביקשתי ממנו שום מתנות. דווקא כשהורדתי את הקביים המלאכותים לעיניים, ראיתי יותר טוב את המצב. שמתי את המשקפיים חזרה, הזדקפתי והרמתי את עצמי מהמדרגות. שמתי פעמיי למשרד שלי, ליד הרפת. את הרשיון לטרקטור עשיתי בגיל שש עשרה, את המיומנות פיתחתי הרבה לפני. לקחתי את הטרקטור הכי גדול שהיה לנו. הסעתי אותו לשדה שמאחורי מגורי האורחים, מתעלם מהרעש הרב שעשיתי בשתיים לפנות בוקר. בלי יותר מדיי סנטימנטים, עקרתי את עץ הפיקוס עליו רשמנו אני וטלי את שמינו כשהגענו לפני שנה. היינו בטוחים שעוד 50 שנה נסתכל עליו ונחייך. אחרי שתיים עשרה בלילה, אין שומר בשער הקיבוץ והשער סגור. את העץ שלנו, העברתי לשער וחסמתי אתו את היציאה. החזרתי את הטרקטור למקום והלכתי לישון במשרד. בשבע בבוקר היא העירה אותי. עיניה הבוכיות אמרו הכל. אספתי אותה אליי ובכיתי גם. סבא אמר פעם שעץ יכול להציל חיים. הוא כבר לא יידע כמה הוא צדק.