העולם נסתו לו בהדרגה
לקראת המדרגה
אוויר משנה אווירה
כמקווה טהרה
קור מקפיא עצמות
ומעורר עצמיות
חודר אל העור
נארג אל האור
יום הרת העולם
משפט כל ישות
קרב ומקרב
והסתיו כה טהור.
[ליצירה]
---
אתם לא מבינים אותי.
לא יכולתי לתת לזה להמשיך להיות חלק ממני, לא הרגשתי שלם. אהבתי את הכתיבה בזה כל-כך, זה לקח כוחות נפשיים רבים ממני - כוחות נפש רבים השקעתי במשהו שסותר את השקפת העולם שלי, השקפת העולם הנכונה, בתסריט, שלמרות שעבדתי עליו הרבה ולא התפשרתי על רמתו, ברמתו הערכית היה חסר-דת.
אז מחקתי, ניתקתי את עצמי מזה. ויש מדי-פעם בפנים הרהורי געגוע, לכתיבה, למחשבות בלילה על לאן מפלסים את הדמויות ובאיזה קצב העלילה תתקדם, ואיך ייגמר הפרק,
אבל אני שלם יותר, יותר אמיתי עם עצמי, יותר לא מתפשר
מבינים?
[ליצירה]
לא
החיוך שנולד לא גרם לו לפזז. זה לא חשוב, בעצם. הוא הרי מרגיש יותר טוב. הוא מחק.
ויותר לא אפרט, כי הכיף במסתורין.
(את לא מעיקה, זה נחמד)
ועדי, זה חיובי להיות שם. זה טוב להיות שם.
[ליצירה]
הבהרה
נקודת אי-הבהירות ביני לבין הבל בנוגע לרב ההומוסקסואל היתה:
האם בגלל שפעם פעם הוא קיבל תעודה מסכנה "שאומרת שהוא עבר את הבחינות הראשוניות ביותר של הרה"ר, הא נשאר רב גם אחרי שהוא כפר, או שלא." (ציטוטו)
זר, אהבתי את מה שעשית (אם כי...)
שנינו אומרים שלא, ואם ייתכן כי ניתן להבין הפוך מדבריי, הריני מודיע שזו היתה כוונתי.
תגובות