ופתאום נעטפתי עצב
מין קדרות שחורה-אפורה
ושמרתי הכל בתוכי
כמו קנקן שאין בו.
ורק מילים סובבות, סודדות
מי לה' אלי
נשפכו אל החוץ התוהה
ותעיתי
מטייל כבן-לוויתו.
[ליצירה]
---
יצחק בן מרדכי!
עדיף להיות חילוני בארץ--->
מאשר דתי מחוצה לו?!
חושב שזה לא נכון בכלל.
==============
הקטע נגע בי, ואהבתי אותו מאוד, על-אף שאם הייתי כותב קטע בסגנון, לא הייתי כותב אותו ככה.
(בלי ה'גם תתאמץ לסגור את האוזניים' או משהו כזה, ועם מאפיינים שונים)
[ליצירה]
[ליצירה]
---
זה נוגע, אין ספק שזה נוגע בלב. במיוחד עם המחשבות על החופה שהיתה להלוויה.
(אבל לי אישית קצת קשה עם המסר הלוחמני, שיכול לנבוע בסערת רגשות ולהוביל למקומות לא טובים, כמו קריאת 'מוות לערבים, שישו להם גם פיגועים')
[ליצירה]
---
ממש ממש אהבתי וצחקתי, וניסיתי להגיב אתמול אבל סירב להגיד. מזדהה לפעמים. השקר הזה, בהתנהגות מול רבים שאינם מכירים אותנו.
:)
---
רק הססאמממק הזה שחייב להיעלם.
[ליצירה]
עדי----
ביקרתי במקום בו בילינו בעבר ביחד: בוני בלע בדים, בני בדק בגדים, בתנו בכתה.
בהגיעי, ביקשתי בתחנונים ברכה.
בכיתי.
בום.
אוף, שכחתי, אבל יש בפורום סיפור ארוך שכתבתי בב, שאחר-כך עשיתי ממנו סיפור ממשי.
רצף הגיוני בבקשה!
[ליצירה]
-------
ואוו, וואו (כן, וואואואו שונים יצאו לי)
איזה יופי, מתוק, משעשע, כיפי, נחמד וחמוד ומהנה ומרתק.
כל השילוב הזה, הכל.
מקסים.
רק ש:
האדם הוא נזר הבריאה ולא נזיר הבריאה
והכריש אמר אני יאכל, במקום אני אוכל
וזה נורא.
תמשיכי לכתוב ככה!
תגובות