"רבקה," ישבתי בחדרה בבית-החולים. היא נראתה הרבה יותר טוב. פיה עדיין לא חזר למקומו הטבעי, ונשאר עוד זמן כדי שיחזור, אבל ראו על גופה שמצב העניינים משתפר. "Hijo", היא אמרה לי. בפעם הראשונה היא קראה לי בן. "מחר את יוצאת מכאן, את יודעת? הבטחנו לך שתצאי מכאן." "כן, אמרו לי כבר. אני מאוד שמחה לחזור הביתה." היא לא הצליחה לבטא כראוי את כל האותיות, אבל שיחות ארוכות איתה כבר לימדו אותי להבין. "איך את מרגישה?" "הרבה יותר טוב." "התגעגעת אלי?" "כן." שוב הרגשתי את החום הזה עולה, את האש החזקה והמחממת בוערת בתוכי. "גם אני. הרופאים אמרו לך למה לא באתי, נכון? בגלל הבגרות." "מה זה בגרות אני לא מבינה." "לא... לא חשוב עכשיו." הבטתי לעבר גלי הים המתנפצים. אפילו הדממה אינה שקטה יותר מקול רשרוש הגלים. "רבקה, אני יכול לקרוא לך סבתא?" Abuela. כמה שזה נשמע אוהב. "Si, hijo, si." פניה לא הפסיקו לחייך. "את מתגעגעת למשפחה שלך?" "ברגעים כמו אלה, הייתי מאוד רוצה שהם יהיו לצידי," היא הביטה לעבר הים, ואז שבה להביט לעברי. "אבל אין מה לעשות, הגורל כבר לקח אותם ממני." "יכול להיות שהוא יחזיר לך אותם." "מי שמת מת, מי שהלך הלך." "בוני יכולה לחזור?" זיק של חשד נדלק בעיניה. "מאיפה אתה יודע שקוראים לה בוני?" "אה... את אמרת לי שהיא החליפה את השם לבוני." "אמרתי לך רק שהיא החליפה את השם. אמרתי לך שקראו לה רוסה וזהו." "לא, לא, את לא זוכרת עכשיו, אחרי מה שעבר עלייך." "אני זוכרת את השיחה שלנו במדויק." "מה אני אגיד לך, סבתא. אמרת לי את זה, אין הסבר אחר." "כן, אני מניחה..." שוב השתתקה, "ואיירה? הרופאים אמרו לי שהוא אצל חבר שלך." "כן." "הוא בסדר?" "כן, הוא מסתדר מצויין." למחרת היום, אחרי כל הפרוצדורה הכרוכה בשחרור מאושפז, נסענו אני ורבקה לביתה. סיכמתי עם בוני שתשהה באיזור הבית. "קודם נלך להביא את איירה, אחר-כך נלך הביתה." "אין בעיה." "ותצטרך לעשות לי קניות." הגענו לביתו של חברי, שהיה סקרן לפגוש את האישה הזו. איירה קפץ עליה בחיבוקים ונשיקות, והרתיע את נהג המונית, שהאמין לנו כשאמרנו לו שמדובר בכלב נשמה, יפה, שלא עושה שום-דבר ויושב בשקט כמו מלאך. נסענו ארבעתינו הביתה, הוצאנו את שקית הציוד שהבאתי לה, ופתחתי את הדלת עם המפתחות שמצאתי בו כשאני ובוני ניקינו את הדירה. "הבית." היא אמרה. היה לזה צליל מיוחד. גם איירה שמח לחזור אל המקום ההוא. אחרי ההתרגשות, התה, השכיבה במיטה, התרופות, הטלפון לקביעת מועד הגעת האחות והקשקושים, הגיע הרגע שבו הייתי צריך לפעול. לעשות את המעשה המשמעותי ביותר בחיים שלי. לעשות את מה שקורה רק בטלנובלות, כשיושבים על הספה ונשאבים לעולם הזה. אם רק הייתי יכול לכתוב את זה, לכתוב איך זה יתחיל ואיך זה ייגמר בנשיקות ובחיבוקים ובדמעות של שמחה ובחיים של אושר ועושר עד סוף הנצח... אבל לא. בחיים אי-אפשר לתכנן שום-דבר. "רבקה, אני רוצה לדבר איתך על משהו." אחרי שדיברתי, שמתי-לב שלא קראתי לה אוולה, סבתא. הגעתי למסקנה שזה היה מלאכותי. "על מה, hijo?" "זה קשה לי, קשה לי אפילו להתחיל לחשוב על זה שזה הולך לקרות." "מה קרה? אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, אני רוצה רק לעזור לך. כל עצה שאני נותנת לך זה כלום לעומת מה שעשית בשבילי. דרך-אגב, כמה אני חייבת לך על המונית?" "עזבי," אמרתי לה בעיניים זגוגיות. "אני לא יודע, לא יודע איך תקבלי את זה, אני לא יודע." "אל תגיד לי שאתה עוזב אותי. אתה יודע שאתה קרן האור היחידה שלי בחיים." "אני לא." עיני ברחו להן לכל מיני מקומות בחדר. "מה?" "אני לא קרן האור היחידה." "אני לא מבינה." כל-כך פחדתי, הרגשתי איך דפיקות הלב שלי עוד מעט יפוצצו את כולי לחלקיקים קטנים. "יש עוד קרני-אור בחיים שלך." זה היה יותר בטוח מלהגיד שיש עוד קרן-אור אחת. זה מנע ממני את ההתייחסות הספציפית. "שאר קרני-האור שלי הן הספרים, איירה, אבל אתה קרן אור מוחשית, בן-אדם שאני יכולה לדבר איתו, לחלוק איתו, לעזור לו, לייעץ לו." "יש עוד קרן אור כזאת." "על מה אתה מדבר?" "אני רוצה- אני יודע- שקשה לך- שהיה לך קשה בעבר עם המשפחה שלך, עם רוסה- בוני- שהיא עזבה אותך עם וילמוט ל- לחו"ל." "קרן האור הזאת עזבה אותי מזמן." שוב היא חזרה להיות אותה הרבקה זעופת-הפנים כמו שהיתה ביום שבו פגשתי אותה לראשונה. היה בה גם משהו שלא הצלחתי להבין, משהו שאדם מסגל לעצמו רק לאחר מעל לשבעים שנות חיים. "אני מבקש ממך שתחייכי. את אמרת לי שאז, בארגנטינה, הסבל חדר לכל חיוך. אני רוצה שעכשיו, שאני מאמין שזה יותר קשה ועצוב מאז, החיוך יחדור לתוך סבל. אני רוצה שבתוך כל מה שכואב לך, הקשיים, הבדידות, המשפחה שעזבה, אני רוצה שיעלה חיוך אחד גדול. את זוכרת את המשפט?" "על להאיר את הנשמה?" "על להאיר את העולם." "אני זוכרת אותו. הוא עזר לי. אתה לא רואה באיזה מצב אני נמצאת? בפעם שעברה, כשחזרתי מבית-החולים, הייתי במצב הרבה יותר קשה. וזה רק בזכותך." "יש עוד בן-אדם שרוצה לעזור לך. בן-אדם שאוהב אותך אפילו יותר ממני." "אם אתה מדבר עלי – אני יודעת את זה. אני רוצה לעזור לעצמי." "לא, אני מדבר על אישה אחרת." "אה... אתם כבר חברים?" אמרה כשעיניה זרחו, "תביא אותה לכאן!" "לא, אני מדבר על... אני מדבר על בוני." עצמתי מייד את עיני והחלתי להחליק את ידי בשערי, בשאיפה שהאדמה תפצע את פיה ותבלע אותי. לא העזתי להישיר מבט לעברה, אל מה ששיערתי כמבט רושף. מרחוק שמעתי את קולה, אך לא ניסיתי לפענחו. דחיתי אותו. רציתי כל-כך להיות עם עצמי, לבדי. *אתה לא יכול להיות אגואיסט עכשיו. יש לך משימה לבצע, וגם אם אתה רק בן 17 אתה תהיה גבר ותעשה את הכל הכי טוב שאתה יכול. ואתה יכול. הישרתי אליה מבט. לא במהירות, לא מייד. בהתחלה, פקחתי את עיני כשידי מסתירה אותה מטווח הראיה שלי. באיטיות זקפתי את ראשי, עוצם לסירוגין את עיני, וכשהייתי בטוח, בטוח לחלוטין, השרתי מבט לעבר עיניה. והן לא היו רושפות, לא זועמות, לא כועסות. הן היו מבינות, הן היו אוהבות. היא הביטה אל תוכי, מנסה לפענח משהו לא ברור ואמרה, "ידעתי את זה, ידעתי את זה." "מה ידעת?" עניתי מהר, מנסה למקד את השיחה רק לעובדה הזאת, להתעלם מכל השאר. "חושבים שאנחנו הזקנים אנשים טיפשים. טועים, יקירי, טועים. אני יודעת טוב מאוד שלפעמים היא מגיעה לכאן בלילות, יושבת לידי, מסתכלת לי בדברים. אני יודעת שהיא זאת ששולחת לי אוכל בשבת, שהיא ביקרה אותי בבית-החולים, אז והיום, ושהיא היתה איתך. ואני יכולה גם לנחש שאתה ידעת הכל." "מה זאת אומרת שידעְתְ הכל?" שאלתי כלא מאמין, "הכל?" "אי-אפשר לשקר ללב של אם. אמא מרגישה כשהבת שלה קרובה אליה." "אני... זה לא, אני לא רציתי לפגוע בך. זה נודע לי רק בלילה לפני שלקחו אותך לבית-החולים, ואני פחדתי שיספרו לך את זה ושזה יפגע בבריאות שלך." "אתה בן-אדם טוב, ערן. תן לי לתת לך עצה חשובה מאוד לחיים: הדבר הנכון לעשות זה תמיד הדבר שמנחה אותך הלב שלך, לא הראש. לראש יש כל מיני שיקולים צרים שכאלה, רווח, תועלת, הפסד. הלבבות של בני-האדם הם טובים. לב אף-פעם לא ירצה לפגוע, כל לב אדם הוא טוב ביסודו. גם רוסה. אז היא הלכה בעקבות הראש, שאמר לה שללכת עם וילמוט זה טוב, זה כסף. הלב הטהור בטח רצה שתישאר עם אמא שלה, המסכנה, אבל היא השתיקה אותו, ובגלל שלא הלכה אחריו, עברה את כל הסבל שלה. לך בעקבות הלב, ערן, תזכור את זה אחרי שאני אלך." "את לא תלכי," מיותר לציין שעיני היו רטובות. "אני לא חושקת בהליכה הזאת, אבל כשתבוא – אקדם את פניה בברכה. החיים צריכים להיגמר מתי שהוא, כי רק כשהם מסתיימים, נזכרים אלו שעוד חיים להסתכל עליהם וללמוד מהטעויות." "אני..." היא דיברה בצורה שהפחידה אותי, אבל גם נתנה לי כוח. "אתה זכית, ערן. גם אני זכיתי. תזכור שאני תמיד אשאר איתך." זה כבר היה מעל ומעבר למה שיכולתי לשאת. הרגשות יכולים לשאת הרבה דברים כשמדובר בדברים שקורים לאחרים. כשדברים כל-כך קריטיים קורים לך, אתה טובע במי התחושות. "אני אוהב אותך כל-כך, רבקה." "גם אני אוהבת אותך מאוד. עכשיו תשתה קצת, אתה מאוד חיוור." לאחר ששתיתי שתי כוסות מים קרים שכמעט ולא עזרו לי, שאלתי אותה, "אני יכול לקרוא לה?" "כן. אני מאוד אשמח." בקושי הצלחתי לשלוח לה הודעת SMS שתוכנה היה רק המילה 'בואי', שהפכה תחת אצבעותי הנרגשות ל'גדאי'. אחרי חצי דקה שמעתי את חריקת הדלת, את הצעדים השקטים, המהוססים. כמו קרן-אור היא הופיעה בפתח החדר, ונוכחותה הקרינה על כל חללו. היא נתנה באמה מבט עמוק, חודר, ואמה החזירה לה מבט למוד שנים של סבל ובדידות, מבט שיש בו חיוך שמצליח לחדור גם אל המקום האפל ביותר. בוני נתנה בה מבט של חרטה, של צער. במבטי שתיהן היתה אהבה גדולה. השניות כן האטו את מהירותן הפעם, התחשבו ברגע והניחו לו להיות איטי, ארוך, מורכב ועמוק, אך משעברו, פצחה בוני בריצה סוערת אל עבר אמה הזקנה ונתנה לה חיבוק חזק וסוחף. ומי שלא שמע את קולות הבכי של שלושתנו באותם הרגעים, לא שמע בכייה מימיו. יצאתי החוצה בשקט, משאיר אותן לנפשן. איירה טייל איתי, מביט כל הזמן בחשש לעבר הבית. "הכל בסדר, איירה. ברגע הזה הפירוש המדוייק ביותר לאהבה בין אם לבת מתרחש הלכה למעשה." ידעתי שאיני אמור להפריע להן, שאני צריך לתת להן להשלים את החסר, לתת לאהבה לבעור בלי מעצורים. יצר הסקרנות שלי בער גם הוא, נכון, אבל אם כבר הגעתי עד כאן – למה להרוס את זה? אחר-כך, כשיגורו ביחד ויחיו באהבה גדולה כמו שצריך, ממילא יספרו לי את הכל. אני ואיירה טיילנו יותר משעה בחוץ. הסתכלנו על ילדים קטנים שמשחקים בגן השעשועים כשהוריהם האוהבים מסתכלים עליהם. הסתכלנו על סב ששורך לבנו את השרוכים בספסל. ליטפתי אותו והוא ליקק אותי, וכשהרגשנו שכבר אפשר לחזור, חזרנו הביתה, מקווים להידבק קצת באהבה הגדולה שהיתה שם. וכשחזרנו, מצאנו את רוסה מלטפת את רבקה ששכבה עצומת-עיניים, מעבירה עליה את ידה ברוך מעניק. היא היתה גחל כבוי אחרי האש הגדולה. כשראתה אותי, סובבה את ראשה לעברי, ובחיוך דומע אמרה לי, "היא אמרה לי שהיא רוצה שאני ארים את התמונה שלי." ברגע הזה, לפני ההלוויה, מודעות האבל, ביקורי התנחומים, הקדיש, השבעה, הלכות האבלות, הרכילות, האזכרות והקיבעון, לפני פריצתו אל העולם שבחוץ, אל הנורמות וההגדרות המגבילות, המוות היה הדבר הכי טהור שיש, הכי אינטימי, הכי שלנו. ניגשתי אל התמונה של רוסה והרמתי אותה, מוצבת לתפארת, כפי שביקשה רבקה ברגעיה האחרונים. רוסה היתה שם, בערך בגילי, מחייכת בתמונה בצילום שחור-לבן. "היא יצאה משם, כמו שאמרנו." אמרתי לה. בטלנובלות הכל נגמר טוב בסופו של דבר. גם בחיים. רק שהטלנובלות מתוכננות ונבנו על-ידי בני אדם, והחיים... החיים הם בידיו של אדון הכל. גם הגדרת הטוב היא בידיו, ולנו לא נותר אלא לקבל אותה באהבה. "אני חיה," היא אמרה בעברית, "מה שהיא אמרה לי החזיר אותי לחיים." הרמתי את הספר הירוק והישן והנחתי אותו על חיקי, נשקתי לרבקה על מצחה, וחייכתי חיוך ארוך ונצחי של סבל. ------------------------------------------ אני אוהב את הפנים המקומטות האלו, את ההישענות על המקל, את התמימות והפשטות ואת ניסיון החיים העשיר. יש משהו מושך בקבוצת האוכלוסייה הזו, המכונה 'גיל הזהב', והמשהו הבלתי-מוגדר הזה גורם לי תמיד להישבות בקסמיה. וגם כשהמסלול נגמר ועוברים אל מעבר למסך הערפל הגדול, כשלי עוד נשאר הרבה כדי להגיע לשם, גם אז, קסמי השיבה עדיין שובים אותי.