באותו היום הוא הופיע. הנסיך על הסוס הלבן. הוא החנה את הסוס של במרחק מה מהבית שלה. (הוא רצה להחנות יותר קרוב, אבל איזה אידיוט תפס לו את החניה ברגע האחרון.) לא נורא, הוא חייך לעצמו, ובזמן שהוא חייך את החיוך המקסים שלו, העיניים שלו נראו יפות מתמיד. הוא התקרב לבית בצעד בטוח, יציב. הוא עשה את כל הדרך הארוכה, הקפואה רק על מנת להגיע לרגע הזה, לרגע שבו יפגוש את הנסיכה שלו, וישא אותה לארץ האגדות. ---------------------------------------- היא שכבה על הספה, מותשת. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם רצתה בכל מאודה להיות לבד. לא היה לה כח לאף אחד, אפילו לא לעצמה. היא עצמה את עיניה וחשבה לעצמה שהנה, עוד יום עבר לו והנסיך שלה עוד לא הגיע. היא כבר היתה מוכנה לוותר על הסוס הלבן שלו. עד כדי כך היתה נואשת. היא ניסתה לדמיין אותו. את המבע בעיניו הצלולות. את המבט הרך והענוג. את אותן עיניים עמוקות ומישירות מבט. תווי הפנים העדינים. הוא יהיה גבוה, כך חשבה לעצמה, אבל לא יותר מדי. ויפה. אבל לא יופי מוחצן כזה, אלא יופי פנימי שמוקרן החוצה דרך המעטה החיצוני. יופי נשמתי. כן, ככה זה טוב. והוא - הוא ילמד באיזו ישיבה. לא סתם ישיבה, אלא ישיבה טובה, נחשבת. היא עדיין לא החליטה איזו. והעיקר- הוא יאהב אותה, יהיה רגיש לצרכיה. -------------------------------------- הוא נקש בדלת. שלש דפיקות קצובות, מדויקות, כיאה לנסיך שבא לפגוש את נסיכתו. -------------------------------------- היא שמעה את הדפיקות. מי דופק בכזו שעה? חשבה לעצמה. אני צריכה להיות לבד, לחשוב קצת. למה הוא ממשיך לדפוק? היא בהתה בתקרה. מוזר, כמה שהתקרה לא השתנתה בשנים האחרונות. לבנה, קרה, יציבה. בחוץ, השמים יכלו ליפול, אבל היא - היא בשלה. אני לא פותחת. -------------------------------------- מחוץ לדלת, הנסיך התחיל לרעוד. בתחילה, הוא עוד המתין בסבלנות. כל כך הרבה הוא חכה. למה שלא יחכה עוד קצת. אבל עכשיו- הוא כבר לא ידע מה לחשוב. למה היא לא פותחת? אולי היא בכלל לא מחכה לי- נקרה המחשבה במוחו. הוא נסה בכל כוחו להדחיק אותה. אולי היא לא חושבת עלי כמו שאני חושב עליה. לא, אני בטוח שהיא עדיין מחכה. שתפתח את הדלת, רק קצת. סדק צר. הוא כל כך רצה לראות אותה, את הנסיכה שלו, זו שחפש כל ימיו. ------------------------------------- היא חשה בודדה מתמיד. עצובה, מדוכאת. למה הוא לא בא? האם הוא בכלל קיים? היא חשבה לעצמה שהיא מחכה כבר הרבה יותר מדי זמן. ------------------------------------ בחוץ- הרוחות גברו. הבגדים היפים, המלכותיים שאותם בחר הנסיך ללבוש לפגישה לא הגנו עליו מפני הקור. הוא חשב על הנסיך שלו, שחכה לו לבד בחניה. בדרך, כך נזכר, חוא דמיין את המעמד. איך הוא נושא את נסיכתו, מושיב אותה על סוסו הצחור ורוכב איתה אל מעבר לקשת שבענן. הוא הביט בשמים האפורים שמעליו. הקשת - כבר הופיעה בשמים. והנסיכה--- ------------------------------------- סוף סוף הוא הפסיק לדפוק. כמעט וחשבה לקום לפתוח לו. לשאול מה הוא רוצה ולמה הוא מציק לה כל כך. כיצד הוא מעז להפר את פרטיותה, את שלוות נפשה. אבל עצם המחשבות על הקימה ממרבצה, על הדרך הארוכה לדלת ייגעו אותה. ופתאום- בלי התרעה מוקדמת. היא קמה, רצה יחפה לדלת. כאילו, כל כוחויה שבו אליה באורח פלא. היא פתחה את הדלת, והמשיכה במרוצתה. היא חפשה אותו, קראה לו בכל כוחה. מרחוק, היא ראתה סוס לבן דוהר לעבר האופק. ------------------------------------- "בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו- ולא ענני..." ------------------------------------- אין לי מושג מה גרם לי להעלות את הסיפור על כתב. אני מודעת לכך שהוא בוסרי למדי, אבל בכל זאת החלטתי להתעלות מעל עצמי ולנסות להוציא אותו אל מחוץ לרשותי. אני לא יכולה להגיד שהסיפור הוא על עצמי, או רק על עצמי. באיזה שהוא מקום, זה סיפור על כולנו. על עולם החלומות המציאותי והדמיוני שאנו חיים בו. על התפיסה שלנו של המציאות, הבחירות שלנו, הרצונות שלנו. החלומות שלנו- האם אנחנו באמת רוצים להגשים אותם. הרעיון, כמובן, הוא לא שלי. השראה קבלתי מהחיים. שלי, שלנו , שלכם (גם.)