מחשבות שרציתי לחשוב
בשובי מן ההר אל העמק
נמזגו אל מדרון הקולות
במחול ערפילי של צלילים.
ורגעים יקרים שחלפו
בצידה העולה של הדרך
נתעטפו במסגרת זהב
הבוהקת בינות לצללים.
רן *
-
"La vida es del color del que yo quiera verla..."
(החיים יהיו בצבע שבו אני ארצה לראות אותם)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] במחול ערפילי של צבעים.. איזה משפט! :) משו. [ליצירה]
- [ליצירה] בס'ד מוחשי ביותר. אפשר לחוש ממש.. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים איך כל מחשבה אפשר לתאר בצליל... גם לשיר שלך יש מנגינה! את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק... [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] "הו, רן.." אמר פו וחזר להתעמק בצנצנת הדבש האהובה עליו ביותר. בהשראת הודעות טקסט של מישהו... [ליצירה]
- [ליצירה] --- זה דווקא כן לגיטימי ומובן. (ונכון) [ליצירה]
- [ליצירה] הבהרה נקודת אי-הבהירות ביני לבין הבל בנוגע לרב ההומוסקסואל היתה: האם בגלל שפעם פעם הוא קיבל תעודה מסכנה "שאומרת שהוא עבר את הבחינות הראשוניות ביותר של הרה"ר, הא נשאר רב גם אחרי שהוא כפר, או שלא." (ציטוטו) זר, אהבתי את מה שעשית (אם כי...) שנינו אומרים שלא, ואם ייתכן כי ניתן להבין הפוך מדבריי, הריני מודיע שזו היתה כוונתי. [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נכון מתנגן לי 'לתת' של בועז שרעבי עכשיו, אבל אסורררררררררררררררר [ליצירה]
- [ליצירה] --- אתה יכול לתקן, טובי. מאוד אהבתי, הזדהיתי, הרגשתי שניתן כאן ביטוי לתחושות שאני מכיר ואוהב להתעמק בהן. את הספק דיבר איתי, ספק לא התייחס --- האם בהליכתי ברחוב אני נעשה חלק מציבור ההולכים ברחוב,זה שכל השלטים מיועדים לו, כמו בסופר, שפתאום מודיעים על מבצע לכל באי הסופר, או בתור לקופת-החולים, או בטרמפיאדה --- אהבתי מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] לפעמים אתה קורא משהו וההתחלה כל-כך מזכירה לך את עצמך.... אבל ההמשך קצת תוקע את הסיפור *שלך*, למרות שהוא יפהפה. --- למטב הבנתי, את מדברת על המיועד לך שאינך מכירה, ואילו אני כשקראתי חשבתי על אהובתי. זה מקסים. [ליצירה]
- [ליצירה] ---- :) כרגיל, כמובן. --- אני חושב ששיקולים של מראה חיצוני מושלם הם מעל שיקולים של ניקוד מלא, ולכן עדיף לוותר על החולמים החסרים שקוטעים את המילים. [ליצירה]
- [ליצירה] מרתק, מעניין, זה יכול להוות בסיס לדיון על חטא עכן. אבל זה גרם לי לתחושת הזדהות יותר איתו, ולמין כעס וצער על שהרגו אותו. [ליצירה]
- [ליצירה] --- את צודקת. [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני לא מזלזל בדעה שלך... התפילה הקיימת נכתבה לפני 2,000 שנה, היא כל-כך בירוקרטית. כאילו עוברים תהליך עם אלף אותיות קטנות וסעיפים ותת-סעיפים, שכל-כך קשה להגיע לדבר האמיתי. בטמפל בקרקוב, וואו, זאת היתה תפילה. אתה רק נכנס, כבר כולם רוקדים, שרים, כולם ביחד, יהודים, שמחים. תנועות, יחד יחד יחד יחד. דבקות. הכל מקבל משמעות אמיתית, קיימת. ואחר-כך, כן, גם צריך לשבת, *להתקבע*, לקרוא קצת מהסידור, אבל התפילה האמיתית היתה הריקודים. פעם בבית-ספר, במקום להתפלל בבית-מדרש הלכתי לשדה ליד (לא בדיוק שדה ולא בדיוק ליד, לא עקרוני), עם התפילין והכל, בלי סידור, ופשוט התפללתי. שעה שלמה. יש לי עוד כל מיני דוגמאות, אבל זהו. (אני זוכר שכתבתי בפורום שאני נגד הביורוקרטיה של התפילה, אבל לא הרחבתי. מוזר שראיתי את התגובה שלך ישר.:) [ליצירה]
- [ליצירה] --- אבל חתלתול, אין דבר כזה מניין נשים. זה מונח שגוי. [ליצירה]
תגובות