מחשבות שרציתי לחשוב
בשובי מן ההר אל העמק
נמזגו אל מדרון הקולות
במחול ערפילי של צלילים.
ורגעים יקרים שחלפו
בצידה העולה של הדרך
נתעטפו במסגרת זהב
הבוהקת בינות לצללים.
מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים.
בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו.
הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...]
הה.
יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות.
[ליצירה]
מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים.
בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו.
הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...]
הה.
יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות.
[ליצירה]
[ליצירה]
"הו, רן.."
אמר פו וחזר להתעמק בצנצנת הדבש האהובה עליו ביותר.
בהשראת הודעות טקסט של מישהו...
[ליצירה]
ממממ.....
היי, מישהו דיבר על יחפים?
------------------------------
(מאז יום שני, יום הטיול בשומרון וסיבוב השערים, אני עמוס במחשבות)
אוהב את האידאלים, את ההקרבה של נוחות החיים למען ארץ ישראל, גם אם לפעמים יש מעין תפיסת טרמפ על האידיאלים.
לא רואה פסול באמירה 'תראה, הנה ערבי.'
רואה פסול ופגם מוסרי בריקודי נקמה עם סכינים ונשק ובשירי נקמה (זה עושה לי בחילה ומדכא אותי)
יוני, התגובה שלך דמגוגית. ברור שאיכפת לה (ולי) מאחינו יותר מהערבים. המחאה שלה (אם הבנתי טוב) היתה נגד היחס לערבי, שאם לא היה כך, לא היה נגרע דבר מהיהודים (ולכן לא מדובר בהשוואת 'איכפתיות')
על חרבך תחיה נאמר לעשו = אדום. והאמירות עם של רוצחים וימח שמם הן לא טובות בעיני.
העובדה שהם מעשנים מגעילה אותי. מגעילה אותי. מגעילה אותי.
שיר, האומץ של הנערים להגיד כך לנהג ראוי להערצה בעיני.
'אל תשכחי שהנוער הזה חי את המוות ולכן...' - את מדברת על נהייה לא שכלית אחרי הרגשות, וזה לא טוב ונובע מחולשה.
בכל מקרה, לא ראיתי משהו לא נכון, לטעמי, ביחס לערבי, ביצירה הזו, אלא רק בתגובה עם הריקוד המגעיל.
===================================
אבל כל הדיון הזה, לפני הדיון על יצירה, הוא דיון על נקודות מוצא ביחס לערבים.
========================
וזה כתוב ממש יפה, באמת. תיאור החתונה מקסים. תיאור הנוגות שעלתה בך למראה הערבי המתייסר יפה.
[ליצירה]
[ליצירה]
---
את התגובה ה-100 שלי שמרתי ליצירה הכי טובה פה.
זהו.
[ליצירה]
---
מאוד מאוד אהבתי.
הסיפור קולח, זורם ומרגש. נסיונות ההתחברות, ההשתתפות, השרשרת האינסופית של אנשים ואהבה.
וההסתכלות על האנשים באוטובוס ובשטיבלך, ממש הזכירה לי את עצמי.
[ליצירה]
---
כלומר,
כל החיזיון שמופיע לאורך השיר מתרחש כשהעיניים העצומות, כשלא רואים את המציאות הגלויה.
והצעקה העצומה מחזירה למציאות, אולי מנתקת.
יש בה סיום טוב, או שבירה?
[ליצירה]
---
באמת, אין לי מה גאה להיות במוצאי. ולו היה מגרמניה, מספרד, מהולנד, ממרוקו, מאוסטרליה או מהפיליפינים, אין לי מה להיות גאה בו.
כן, הוא מעשיר את חיי במאכלים, במוזיקות אולי, באספקטים מסויימים מאוד בתרבות שאני נחשף אליה.
אבל הוא לא חלק מהזהות שלי, אני לא רוצה להמשיך את זה.
כולם קיבלו את התורה בסיני,
ושל כולם היא המדינה, והארץ.
מין סגירת מגעל שכזו.
רן, יהודי ישראלי.
(כתבתי על זה קטע שיכול להבהיר את זה יותר טוב - תקווה לעיגול הנושן)
[ליצירה]
הקסם של האדם הפשוט
פעם היה ספיישל על איך עשו את הסדרה "המשאית".
אחד השחקנים, עבריין שמסתבך עם המשטרה, אמר לצוות שליווה אותו שעכשיו הוא צריך ללכת להשלים מניין בבית-הקברות, והוסיף: "בואו, בואו, זה טוב."
הפשטות הזאת מאוד קוסמת. יש מאמר מסויים שאומר שיש משהו מאוד גדול בפשטות הזו, אך בעליה אינם מודעים לה.
נסים הוא אדם פשוט כזה, והוא הלך אחרי לבו שהוא טוב כמובן. הוא אמר שיחזיר את הכסף והוא עמד במילה שלו, כדי לשמור על כבודו.
ואולי יהיה קשה לו להיגמל, אבל הוא יצליח, כי הוא בדרך הנכונה.
תגובות