אשרי שיאחז, ירגיש בכל נים ונים בגופו,

פעימות של דופק, נשימות ראשונות, חיוך בתולי ופשוט,

לא על השגת האמת המוחלטת, לא כהודאה,

חיוך קטן, נוכח, טבעי

חיוך אנושי.

אשרי שיצליח לתפוס את השלווה הזו,

ולאחוז את השלמות הזו - כל אחת לפי דרגתה,

את הכמיהה הזו---

אשרי שיזכה לנפץ אז

לאלפי רסיסים

את אותם ייסורי הנפש, הכשלונות, הנקודות הרעות, המעכבים, הקליפות,

את אותו הניחוח של סטרא אחרא,

אל הכיליון האחרון והסופי,

אל אותו סלע חד בחוצות העיר, בחוצות עולם.

אשרי הטוב.

אשרי הבוכה בדמעות של כמיהה אל תוך הלילה.

אבל לא, לעולם לא אשרי

המנפץ תינוקות אל הסלע.