"אולי החמיאה לעצמה בזה שחשבה שאי אפשר להכיר אותה באמת, שאי אפשר לאהוב אותה באמת כשמכירים אותה,ואולי הרעיון שהיא יצור מורכב נולד וטופח באהבה כזאת רק כדי להגן עליה מפני רעיון אחר, ובעצם לא רעיון,ידעה עכשיו, אלא עובדה:שהיא לא מורכבת בכלל אלא פשוטה מאוד. כמו כולם." ("עדן", יעל הדיה).

אז את יורדת לים. מתיישבת בקצה הרחוק, ליד שובר הגלים, כדי לשמוע קצת שקט. מוציאה מהתיק את החדש של יעל הדיה, כבר 3 שבועות ברשימת רבי המכר. כמובן שלא בגלל זה את קוראת אותו, את הרי בזה לפופוליזם זול.יודעת שהעיתון גם הוא שוּחד, ומסרבת להיכנע לשרלטנות . עמוד 419 .  קצת קוראת, קצת בוהה באנשי החוף. מדרגת עצמך על פי אלו הנועצים בך מבט או מתגמגמים כשאת מורידה את משקפי השמש ונועצת מבט ירוק.

ללימוד עם חברים חילונים את מקפידה להגיע בחצאית ארוכה, זאת שאת שונאת בד"כ, כי היא מקטלגת אותך אוטומטית. אבל כרגע זה בדיוק מה שאת רוצה. השיחה מוסטת באופן טבעי לענייני דת ואמונה, ואת נושאת נאום מרגש, מכווצת בתוכו כל רעיון שאי פעם העברת בסמינריונים. הנהוני אמפתיה, גם אם לא הבנה, וחוזרים לדבר על המרצה לפסיכולוגיה חברתית. המשימה הושלמה.

ערב. שכנעת חברה לבוא איתך לאחד המקומות שאת אוהבת. פאב אירי בת"א. נהנית לשמוע את התדהמה בקולה, את ההיסוס, ויותר מכל את המשפט ש"רק את יכולה לקחת אותי לכאלה מקומות". מכנסיים עם חצאית סמלית מלמעלה, ושרוול 3/4. לבלבל אותם. שלא יוכלו לנחש מה את סתם כך, זו פלישה בעיניך.

וכך מפזזת בין ערבי במה בתמונע לחברותא על עין אי"ה. מפסטיבל בבת-ים לתפילה בכותל. דילוג קטן מפריד בין שני חצאי העולמות שלך. ואת כל כולך שם, וגם שם. מקפידה לא להיות לגמרי שייכת לאף אחד מהם.

נחשי מה? הצלחת.

עכשיו תתמודדי.