הדף האחרון. חלק ב'. הנה כעבד כנוע לפני רבו הוא כרוע -קרוע אל מול הדף הריק אל מול העט המיובשת והנפש המדממת פונה הוא אל אלוקיו אף ללא אותן המילים שלא מצא מקודם בשתיקה. במבט שואל מתחנן עניו למעלה אל מעבר לתקרה עצומות. מכוונות... ...מייחדות ...מחפשות את הפשט... ואָיִן. כתר... ...חכמה ...בינה... הוא לא מוותר. מחפש ניגון מנסה להזכר מה שלא יהיה. חסידי, מזרחי, קלטי או צ'יל אאוט... ואף טראק לא נטען. אף צליל לא ממלא את החלל... כעבד לפני רבו הוא כורע. -קורע. את הדף הריק. כי את התשובה הוא בעצם יודע. שממנה ברח ממנה פחד. ממנה היה חלש. אין ברירה... ...מתוכו הוא שומע. ...כנראה שזו הדרך היחידה.... הנה. בפעם הראשנה... מתוכו, אולי... ...הוא דומע... דמעות של פרידה. דמעות של סוף... ...אל מול ההרס ...אל עבר החדש... ובחדרו יושב הוא עתה, אל מול המסך מולו מרצדת הקהילה, הקהילות שכל כך אהב הודעות כה רבות... שכל כך רוצה הוא להגיב כל כך רוצה הוא להגיד העצבאות מדגדגות... אך לא. יודע הוא, שהחלטה קיבל. שכדי להחדיר את החוץ פנימה או יותר נכון להוציא את הפנים החוצה צריך לפעמים להתנתק. חוזר הוא אל המחברת. דף חדש הוא פותח. WGW מימין מסמן -ברכות, דף ב' עמוד א'- בכותרת רושם. אנחה עמוקה הוא נושם. בעט האדום הדק, שהוא אוהב בקטן הוא רושם- "שלום. יהי רצון, שבעזרת ה' עוד נפגש בצורות אחרות במצבים שונים כשאהיה עוד הרבה יותר טוב כש, לך, אהיה ראוי." מקפל את הדף אוחז בו אל ליבו מחבק בכל כוחו פותח את המגירה... ...שעכשיו ריקה ...מביט בה ארוכות... ומניח על השולחן... ...את הדף האחרון ...הוא יודע שזה יהיה קשה... אבל מעתה את היצירות האמיתיות הפנימיות הוא ישמור איפה שבאמת הן צריכות להיות. איפה ש-הרגשות של יצירה.- ו-הרגשות של יוצר.- יוכלו תמיד להתקיים יחד ללא שום חיצוניות... במגירה. ----- באמת היה נהדר. ואולי גם כך יהיה. אך שלפעמים כדי לבנות בית חזק וגבוה צריך להרוס כמה מבנים רעועים... מוטי. מוצאי שבת קודש, ט"ו באייר, אחד ושלושים יום לעומר, ה'תשס"ג לפ"ג.