האמת היא שרציתי להיות רקדנית בלט, או שחקנית, או זמרת. כבר בעשור הראשון של חיי החלו להתגבש אצלי מחשבות לעניין הקריירה והן תמיד כללו הופעות לפני קהל. אבל זה לא יצא. אולי לא עשיתי מספיק בשביל זה, אולי ה'אלה' שאחראים לעשות אותי פריפורמרית משובחת כמו שחלמתי להיות- לא עשו מספיק בשביל זה, אולי הייתי פחות מידי בלונדינית או יותר מידי בולטת בנוכחותי. או שסתם לא היו לי הנתונים המתאימים. בגיל 25 מצאתי עצמי מדריכה בפנימיה לנוער חריג מוקפת קבוצת זבי חוטם (ממש) ומנסה לרדות בהם משמעת. 'מנסה' כי קשוחה כמו גיורא המדריך של קבוצת "כלנית" אני לא ממש יכולה להיות. והם מנצלים את זה, הממזרים. אבל אני באמת אוהבת אותם. לא יודעת למה אבל נדמה שדווקא אצלי התקבצה הקבוצה הכי בעייתית. נערים ונערות שחסך החיק המשפחתי ואהבת ההורים השפיע עליהם בצורה הכי קשה שאפשר. וכל כך ריחמתי עליהם בשל כך... בישיבות הצוות תמיד נזפו בי על זה שה"קרימינלים" שלי שוב שברו צלחות בחדר האוכל/ התחצפו לעובדות המטבח/ חוללו שמות בחדר טלוויזיה או כל מעשה וונדאליסטי אחר. אתמול רהב, מנהל המוסד, קרא לי לשיחה ואמר שעם כל הכבוד לרחמים והאמפתיה שאני חשה כלפיהם הוא עוד רוצה שהמוסד יעמוד על תילו ולכן הוא חושב לפרק את הקבוצה שלי ולהכניס מדריך חדש. "את מדריכה מצויינת וחבל לי לוותר עליך" הוסיף "אבל ללא ספק שצריך קצת עזרה בריסונם". כל אדם אחר היה מביע תרעומת וחש שמזלזלים ביכולותיו. אבל לא הייתה מאושרת ממני כל אותו היום. אולי ב"קטן" אצליח יותר, כפי שסבר רהב. דרורה קידר הייתה בדיוק ההיפך ממני. קשוחה, נחרצת, אסרטיבית. ב-ד-י-ו-ק מה שיורם, ראש חבורת הפושעים הקטנים שלי, לא היה צריך. לקח לה יום שזה עשרים ושלוש שעות יותר מידי, בשביל לפנות לרהב ולומר לו ש"או היא או הילד הזה". עכשיו שתבינו, זה לא שהסתדרתי עם הילד הזה במיוחד. המרדפים אחריו היו קשים ומתישים, אבל הוחלט על סטאטוס קוו: אני מרשה לו לצאת לקצת יותר בילויים מחוץ למוסד- בתנאי שהוא מפריע פחות למנוחת תושבי המקום והיקום. אז הוא חזר אלי לא לפני שרהב איים עליו בכרטיס בכיוון אחד לקיבינימאט אם יתעוררו בעיות נוספות מצדו. לאחר ארוחת הערב מצאתי אותו יושב בתחנה ליד כפר הנוער שלנו. התקרבתי לעברו... "חשבתי שאיימו עליך בסילוק רק עד שתעשה משהו... הספקת לחולל מהומה שעדיין אין לנו מושג מהי, או שעלו עליך ובצעו את גזר הדין לפני שהודיעו לי?" "לא רוצה להיות במקום המזורגג הזה! גם כן... לא נותנים לבנאדם לחיות!" "אה הא... ו'לחיות' משמעו להכניס לעובדות המטבח צלחות בראש ולשחרר תרנגול מבוהל בספריה?" שקט. אני האחרונה שיכולה להיות דמות פדגוגית ראויה לחיקוי. באמת. אבל עבר על הילד משהו ונסיתי להבין... "מה קורה, ילד? מתגעגע לאמא ורוצה לנוח קצת בבית?" שקט ותנועות עצבניות של הרגליים. "יורם?" "הבעל הזה של אמא, החדש, לא רוצה שאני יבוא הבייתה." "אז לאן אתה חושב ללכת עם התיק הגדול הזה?" שוב שקט. "יש לך לאן?" "סבתא שלי." או קיי... בריוני המוסד הזה בקושי יכולים להתמודד עם השובב הקטן הזה... היה ברור לי שהישישה ששולחת אליו קוסקוס מידי יום שישי תשבוק חיים כבר בתום שבוע אחד עם הילד. "יורם... אתה אוהב את סבתא, נכון? אתה יודע שהיא לא תוכל לטפל בך כל הזמן" "ופה?!" קרא בקול "מי יכול לטפל בי פה? כל הזמן רק איומים..." "תבין" התחלתי לדקלם מה ששנאתי "אנחנו פה בשבילך. רוצים לעזור רק לך. אתה יכול להתמודד עם כל בעיה שתצוץ בחיים שלך אם תדע לנצל את הכלים שניתן לך פה" בלי להכיר אותי אתם כבר שונאים אותי, הא? אז אתם לא לבד בקטע. מבט המשטמה שנעץ בי יורם לא הותיר מקום לספקות. "תגידי, על מה את מדברת? אתם אשכנזים סנובים שלא מבינים אותנו בכלל! כל הזמן בדיבורים האלה שלכם שאני בקושי מבין. איך את יכולה לעזור לי? איך המוסד המזופת הזה יכול לעזור לי? מה תביאו לי? את אבא שלי חזרה? כסף שנוכל לחיות נורמאלי? תזרקו את הבעל החדש של אמא שלי לעזאזל? חארטה! מקשקשת בלי שיש לך מושג מהחיים שלי!" האמת היא שהיה לי מושג מהחיים שלו. חובה עלי לעיין בתיק האישי וב"רזומה" של כל חניך. ידעתי בדיוק מה שהיה צריך לדעת עליו... ואולי לא?... "אתה יודע מה? אתה צודק. אין לי הרבה מושג מהחיים שלך. אבל אתה בעצמך חוטא במה שאתה מאשים אותי" הוא הביט בי במבט לא מבין. "מה גורם לך לחשוב שהחיים שלי קלים, הא?" שאלתי בקול " אתה חושב שאתה האדם היחיד בעולם עם התמודדויות?! שהכל בשבילי היה קל? היו לי המון שאיפות בחיים ואף אחת מהן לא כללה מרדפים אחרי נערים פוחזים שאין להם את ההבנה המינימלית שמה שרוצים זה לעזור להם לעשות משהו מועיל ולא רק להרוס כל דבר!" האמת? לא רק הוא היה בהלם. גם אני. זו הייתה הפעם הראשונה שצרחתי ככה על חניך. אבל אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שהרחמים שלי לא עוזרים להוציא את החבר'ה האלה מהבוץ. "מתי תבין שהדיבורים האלה בדבר היכולות של כל אחד מכם לשקם את חייו הם אולי דיבורים נבובים, אבל את הכח להגשים אותם ולהפוך אותם למציאותיים ונכונים יש רק לך. לכם. לא משנה כמה עובדות סוציאליות ינאמו בפניכם- אם לא תעשו משהו בשביל לצאת מהמזבלה הרגשית והמנטאלית שלכם- לא יעזור כלום!" טוב... לא בטוח שהוא הבין מה זה "נבובים" ו"מנטאלית" אבל לבטח קלט את הרעיון. הוא השפיל את הראש ואז שאל : "את לא נהנית איתנו?" "אני מאוד נהנית, יורם, אבל ת'אמת? היו לי מטרות אחרות בנוגע לעתיד שלי" "ואיך זה שאת צועקת עלי ולא עושה בעצמך כלום? המילים הנחמדות שלכם לא עובדות הפוך? איפה הדוגמה האישית?" הוסיף בקריצה. חייכתי וליטפתי את ראשו. "מי אמר שלא עשיתי? זה כזה פשוט להגשים חלומות? אולי עשיתי לא מספיק ואולי התייאשתי מוקדם..." הוא הביט לעברי ואז הסתכל במבט יוקד קדימה לעבר מטע השזיפים שמולנו. "אני רוצה להיות רמטכ"ל" חייך. "אחל'ה. התחלת לעשות כושר?" חיוכו התרחב. "את בסדר, את. ומה החלום שלך?" "להיות שחקנית תיאטרון" "אחל'ה. התחלת לצטט שיקספירס או מה קוראים אותו?" צחקתי וחיבקתי אותו. "יודעת מה?" קם באחת מהספסל "אני יעזור לך להיות שחקנית ואת תעזרי לי להיות רמטכ"ל" "בכיף" עניתי . הוא הרים את תרמילו המרופט. "תעזרי לי לסחוב ת'תרמיל?" שאל. "כן, בשמחה" נטלתי את התרמיל ושמתי על ברכי. את הדרך חזרה לכפר עשינו יחד. אני מלפנים ויורם מאחור, דוחף במרוצה את כסא הגלגלים שלי.