לאיש בטלוויזיה יש את המבט שהיה לך כשאמרת שאנחנו צריכים לדבר, אלא שלו יש חלוק לבן והוא מתעקש לדבר על פסוריאזיס. הידיים שלו, שבהן היית מחזיק אותי חזק חזק כמה שברי מטר ממך ושולח לי נשיקות צחוק באוויר, מחזיקות משחת קסם והן בכלל נורא חיוורות ורפויות שאין לי מושג איך הוא מעז להתחזות לך. ועוד בטלוויזיה, מול כולם. " יש תקווה!! " הוא לפתע צועק, משקפי המצבט שלו רועדים מעל גשר אפו בהתרגשות ונראה כי אפילו הוא מופתע מהתעוזה הפתאומית שלו. אתה הסכמת ללכת רק עם משקפי ראייה בסטייל או משקפי שמש שהתאימו לך פיקס לחורים של העיניים וגם למעלה היה יפה לך, כשהיית מרים אותם אל סבוכת השיער השחור שעוד תהייה קרחת כמו לאיש בטלוויזיה שממשיך לעמוד בלי להתעייף.כל הכבוד לו. אולי היה גם כן בקרבי, סחב בקורס קצינים מקררים על הגב וטיפח בחדווה גאומטרית ריבועים בבטן.בטח שזה משתלם. עכשיו הוא יוכל לעמוד כאן עוד שלוש שעות ולדבר על הדבר הזה שמטריד אותו בלי להרגיש אפילו. אולי גם ככה יצא לו להכיר את זאת שמחושקת לו בטבעת זהב (אמיתי?) על האצבע שאני אף פעם לא זוכרת איך קוראים לה. מעניין אם גם אתה מכיר אותה. אולי, לא יודעת, במקרה. ארץ קטנה עם שפם, אתה יודע. באמת צריכה לעשות שפם. איך תמיד היית מזכיר לי בזמן, שנייה לפני שהיה בולט ומפריע לך. לאן הלכת נשמתי, איך ברחת לי בין האצבעות כמו האיש הזה שנעלם לטובת קוצץ ירקות וחותך ביצים ומועך תפוחי אדמה והכל אוטומטי ובמכשיר אחד! ורק הגעגועים נשארו כאן, הורגים אותי מבפנים כל פעם שמדליקה טלוויזיה ונזכרת מחדש שירון פאר כבר לא גר כאן יותר.