המבט המשתאה לא עצר את נעמה מלהמשיך ולשים כפיות סוכר בקפה שלה.
"טוב, מה?" שאלה את דורין לבסוף
"מה 'מה'? ספרתי חמש כפיות!"
"חמסה. מצויין כנגד עין רעה. בדרך כלל זה יותר. לאחרונה החלטתי לשמור קצת" קרצה והתיישבה מול אחותה.
"או קיי, בואי נראה מה קשקשת כאן..." דורין נטלה את טפסי קורות החיים יחד עם טופס הקבלה לעבודה החדשה.
"מה זה? את מי כתבת כאיש הקשר שלך? מה?"
"מרלון ברנדו" ענתה נעמה בחיוך רחב "נמאס לי לכתוב את אמא. כשיתקשרו אליה ויגידו את השם שלי היא ישר תחשוב שקרה לי משהו והלב שלה לא יכול להרשות לי לעשות דבר כזה".
"אז הבאת בר מינן גוי כאיש קשר? אני לא יודעת אם להיפגע מזה שלא כתבת אותי".
"נה, יש לך מספיק צרות עם הקרימינלים הקטנים בבית, גם בלעדי האחות המתוסבכת שלך. מה שלומם באמת?" שאלה אגב ערבוב הסוכר בקפה.
"מתישים ומתוקים, כרגיל. אבל את יודעת מה הכי חשוב שתדעי?"
נעמה הרימה גבותיה בשאלה.
"שלסוכר הזה אין כבר להיכן להתמוסס. הערבוב מיצה את עצמו!"
"נהדר, יש יותר משקעים ללקק בסוף!" צחקה נעמה בקול.
"איכסה, מגעילה. אני לא מאמינה שאנחנו חולקות אותו מטען גנטי"
"נו, דורין, אני רצינית. מתי יצא לך להתייחס למושג "משקעים" בצורה חיובית? משקעים מתוקים זה אחלה!"
"את צריכה פסיכולוג" נאנחה דורין וקמה להדיח את כוס הקפה שלה.
"מוותרת. שמעתי שהקפה בקליניקות מזופת"
"את צריכה מישהו שיאזן לך את החיים המטורפים שלך... אלוקים שישמור! מה זה הדשא במדפים של המקרר?"
"אמממ..." נעמה הציצה לתוך המקרר מעבר לכתפי אחותה "כנראה משהו שהיה פעם קילו מלפפונים".
דלת המקרר נטרקה באחת.
נעמה ראתה בעיני אחותה את המבט טרום נאום תוכחה ועוד בטרם שמעה את הציווי "שבי!" התיישבה על הפוף, שיכלה רגליה ועצמה את עיניה בציפיה לשמוע את הדברים שהיא כמעט דיקלמה בעל פה.
פרץ הצחוק של דורין הביא אותה לפתוח את עיניה בהשתאות.
"את משהו, את יודעת?" הצליחה דורין לומר לבסוף.
נעמה ניסתה להבין איזו טקטיקת חינוך חדשה החליטה אחותה הבכורה לאמץ אבל דורין רק ניגשה להתיישב לידה על הריצפה.
"מה יהיה איתך, תגידי לי?" ליטפה את ברכה הימנית של נעמה. "איך מהחינוך הבורגני והמסודר שלנו יצאת ככה, מגדלת ערוגות במקרר?"
שתיהן פרצו בצחוק.
"אמא אומרת שככה אבא היה" אמרה נעמה בשקט "והיא זאת שסידרה לו את החיים".
"ממש כמו שאני מסדרת לאסף את החיים" דורין הושיטה ידיה לעבר הכביסה שהונחה בערימה על אחת הכורסאות והחלה לקפל את הבגדים. "וגם את צריכה---"
"אל תתחילי. אני צריכה מישהו לא בשביל שיסדרו לי את החיים. אני צריכה מישהו כי אני צריכה. החיים שלי מסודרים בסך הכל. והעבודה החדשה עכשיו---"
"שזה מצויין! אסף ואני שמחנו לשמוע שהתקבלת , מאוד!"
"מה אסף קשור? הפכתי להיות פרוייקט שלו גם כן? אוף. דוריני, את צריכה להבין דבר אחד: טוב לי עם מה שיש לי. באמת. נכון שאני לבד וזה לא מסתדר פיקס עם שום חזון שלך או של אמא, אבל תאמיני או לא- גם לי לא הכי נוח עם המציאות הזאת. מה אני יכולה לעשות עם זה? לעצור את נשימתי עד יבוא גואל? אוף... את מדברת כאילו כיף לי ככה"
נעמה הסיטה את פניה מאחותה. ניצני דמעות זה לא דבר שהיא רצתה שמישהו יראה.
הן גם ככה נדירות, הדמעות האלה, כי את המליחות שלהן היא לא סובלת.
"את צודקת" לאטה דורין "סליחה. לא יודעת מאיפה באה לי הפולניות הזאת"
"מהילד הראשון" בלעה נעמה את הדמעות וחייכה לאחותה.
"אוי. זה מסביר למה את מעדיפה את מרלון ברנדו"
את השעה הבאה הן בילו בקיפול הכביסה וארגון המטבח.
נעמה אהבה את זמן האיכות הזה עם אחותה. רגעים מתוקים של יחד שהקפידו עליהן למרות שעם השנים זה הפך קשה יותר ויותר לאור שינויי זמן, מקום וסטטוס.
"אז מחר היום הגדול, מה?" דורין נדבה את ידיה במגבת המטבח.
"כן. על הבוקר יש לי איזו שיחת "וולקאם" עם הבוס ומיד לאחריה השתלבות בצוות שמייעדים לי" נעמה שלפה מתיק הצד שלה שקית סוכר והחלה למצוץ את תוכנו בעצבנות מה.
"יהיה בסדר. תהיי מאה אחוז, אני יודעת. רק אל תאכלי מולו סוכר גולמי והוא יאמין שהכל איתך נורמלי" היא נשקה לאחותה בחיוך ופנתה לקחת את תיק הצד שלה.
"את מגיעה אלינו מחר לארוחת ערב, כן?" הספיקה לוודא בטרם יצאה את הבית.
נעמה מצאה את עצמה ממשיכה להנהן בשתיקה גם אחרי שאחותה עזבה את הדירה.
היא דווקא צלחה את הלילה בשלווה יחסית.
רק לקראת הבוקר התעוררה מחלום קצרצר שבו ראתה איך הבוס הגדול מייעד אותה להיות אחראית על הגינון של מקררי המטבח לאור המלצותיו של מעסיקה הקודם, מרלון ברנדו.
---
"המממ... אם כך, מצויין" המהם לעצמו הבוס והכה מכות קלות עם העט המוזהב שלו על השולחן "אני בדרך כלל עורך שיחות כאלה עם עובדים חדשים בחברה. את יודעת... תיאום ציפיות וכאלה"
הוא שלח יד למכשיר הטלפון והרים את השפופרת.
"דני? ראש הצוות החדשה כאן. כבר דיברתי איתה, אני צריך אותך לחפיפה, כמו שדיברנו. כן... בדיוק, אז תבוא למשרד שלי ותתחילו את היום" אמר בטון סמכותי וניתק את הטלפון.
נעמה חייכה במבוכה.
"דני הוא ראש צוות אחר. אבל התפקידים שלכם דומים. הוא בעצמו הגיע לכאן לפני שנה ועושה עבודה מצויינת. אני סומך עליך שתדעי לעבוד איתו. בכל אופן, אני זז לפגישה. דני כבר ילווה אותך במשך היום ו... שיהיה בהצלחה. תזכרי שאני כאן לכל דבר שתצטרכי" הוסיף את המשפט הצפוי ויצא את המשרד.
לאחר דקה ארוכה של תיפוף עצבני על הברכיים ("תירגעי!" פקדה על עצמה "מה קורה לך?") שמעה קול שואל מאחוריה.
"נעמה?"
היא התייצבה והסתובבה, מחייכת בנימוס, לעבר הדובר.
"אני דני, נעים מאוד. אני אמור ללוות אותך היום..."
"כן, כן. הבנתי את זה. אמממ... אני נעמה" אמרה בעצבנות.
הוא איפק את הצחוק שלו לחיוך רחב.
"לפני שנתחיל... שתית כבר משהו היום?"
הו, תודה לאל, חשבה.
הוא הבין מהבעת פניה את התשובה "אז בואי, אני תלמדי את הדרך למקום הכי חשוב כאן" קרץ "המטבח".
פעם, כשאחותה הביעה תרעומת על הרגלי שתיית הקפה שלה וקבעה בטון וודאי שכל אלה שהחליטו להיפרד ממנה אחרי דייט אחד עשו זאת לאחר שצפו במחזה הזוועה ההיצ'קוקי: נעמה שמה סוכר בקפה שלה, מיהרה להכחיש והסבירה שרק כשהבחור לא שם לב היא מוסיפה בסתר שקיק על השניים ששמה מלכתחילה (למרות שרובם המומים מכך שהיא לא מעדיפה סוכרזית כמו שאר הבנות).
כשהיו במטבח, היא חשבה על דברי אחותה אולם כשהתעוררה מהרהוריה היה מאוחר מדי. בפח האשפה היו מונחים ארבעה שקיקי סוכר קרועים שאת תוכנם שמה בהיסח הדעת בקפה שלה.
היא ליכסנה מבט לעבר דני וידעה שהוא ראה.
דני קרע שקיק סוכר אחד ושפך אותו לתוך הקפה שלו. הוא ערבב את הקפה וחייך אליה ולאחר מכן קרע שקיק נוסף שאת חציו שפך לספל שלו ואת החצי הנותר הושיט לה.
"שיהיה לנו יום מתוק" קרץ.
תגובות