לקח לו הרבה זמן להחליט אם נפגש הערב או לא, השאלה הזאת של מה יהיה כמעט והוציאה אותי מדעתי. ידעתי שאני רוצה לראות אותו. ועכשיו. לבסוף הוא נעתר, ואני תכננתי את הערב כמו מבצע צבאי שלם. הוא הגיע במכונית של ההורים ולפני שירדתי אליו חשבתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, זה הפעם האחרונה של הכל, הפעם האחרונה שהוא יביט בי ככה, הרגשה של זה אוטוטו נגמר. אני רואה אותו והלב שלי מקפץ כמו מטורף, אני נכנסת לרכב ומביטה בו, הוא כל כך יפה בעיני שבא לי לזנק עליו, אבל אנחנו רק מחייכים אחד לשני והוא שואל לאן נוסעים, אמרתי לו לים. המקום הטהור ביותר עבורי זה הים, שם הכל מתחיל ונגמר, ערב אחד של חששות ושל פחדים יתאדה עוד מעט לאויר, שנינו נרצה לשכוח שזה בכלל קרה, שאהבנו ואיבדנו באותו ערב את התמימות הזאת שהיתה ביננו, את הקירבה המיוחדת שלנו. החוף היה שומם, והרגשתי את המתח ביננו, הפחד הזה. פרסתי סדין על החוף, ישבנו עליו והבטנו בגלים, בכוכבים, הכל היה כל כך שליו, אולי זה השקט שלפני הסערה חשבתי. דיברנו, כמו תמיד שיחות סתמיות כאלה בין שתי ידידים, הוא עזר לי ברגעי המשבר הכי קשים שלי ועם הזמן הלב התחיל לפעום אליו, לרצות אותו, איך אפשר שלא חשבתי. היתה שתיקה מביכה אחרי שיחות החולין שלנו, חשבתי הכל, הכל רק לא להגיע לרגע הזה. אבל הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני יושבת על לוע של הר געש שעומד להתפוצץ כל רגע, אני חייבת לומר לו. ואז ברגע של שתיקה ארוכה שאלתי אותו מה קורה איתנו, הרגשתי את הפחד שלו את הכיווץ הזה בבטן הפחד לאבד דבר כל כך יקר. הוא אמר שהוא לא יודע. והייתי כל כך מתוסכלת שהתחלתי לבכות, זה כאב לו הוא כרך את זרועו סביבי וחיבק אותי, נשענתי לו על הכתף ואט אט נשכבנו על הסדין כשהוא מחבק אותי באצבעות הארוכות שלו, אני שוכבת לצידו וכל מה שרציתי היה לנשק אותו, נשיקה ארוכה כזאת שמביעה את הכל, ומבפנים התחוללה מלחמה לא ידעתי מה לעשות מי ינצח הפעם הלב או הראש. הבטתי בו, הוא עצם את עיניו נהנה מהשלווה שמסביב, לא יכולתי יותר והתחלתי ללטף את פניו, היה בהן רוך מיוסר, ידעתי שאסור לי אסור לי לעשות את זה, שאני חוצה קוים אדומים אבל באותו רגע כל מה שרציתי זה אותו. וכך על החוף באותו ערב התנשקנו בפעם הראשונה והאחרונה. הוא הגיב אלי או יותר נכון הגוף שלו הגיב אלי, כשנשכבתי בגבי אליו לוקחת את ידו וכורכת אותה סביבי הוא נצמד אלי מריח את שערי, הסתובבתי אליו שוב והתחבקנו, היה כל כך הרבה חוסר אונים בחיבוק שלו, לא רציתי שזה יגמר, שהקסם יפוג. כל כך אהבתי אותו שרציתי לצרוח לו אבל העיניים שלי ביטאו הכל. והיתי עיוורת ולא ראיתי לא רציתי להביט אל תוך עיניו. ולראות את האמת שלו בפנים. בחרתי להתעלם. כמה זמן עבר מאז ? כמה דקות ואולי שעה אינני יודעת, החטא הזה של שבירת המוסכמות ביננו היה תלוי באויר, התחיל להיות לי קר והוא כבר קם והתחלתי לאסוף את עצמי משם. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לשתות קפה הוא אמר לי לא בכזאת החלטיות שלא התאימה לו בכלל. היה לי מצב רוח מרומם כשעלינו חזרה אל הרכב. ואיך שנכנסנו לרכב היה שם אדם אחר שלא היכרתי, אדם מפוכח שקלט מה הוא עשה. לא הבנתי את השינוי הכל כך מהיר שחל בו. הוא הסיע אותי הביתה וכל נסיונותי לדובב אותו עלו בתוהו. הוא היה כבר אחר. מכונס בתוך עצמו. בשתיקה רועמת. והכעס שלי התחיל לבעבע, איך הוא יכול להיות כל כך קר. הוא לא יכל להביט בי בעיניים מפחד שיכווה ולא יוכל שוב לשלוט בעצמו. וככה נפרדנו, עם כאב הלב שלי, עם הידיעה שדברים שוב לא יהיו אותו הדבר. עברו מאז כמה חודשים של שתיקה וחזרה למה שהיינו פעם בהגדרה של ידידים טובים, לא ראיתי אותו מאז, אבל העקצוצים האלה חזרו אלי. אני עדיין אוהבת אותו.