ג'ינג'י אני ג'ינג'י. זה הדבר הראשון שרואים עלי. שואלים כל מיני שאלות, "זה מאבא?" "או אמא?" "אולי שניהם?" ואז משפט המיליון דולר: "בטח יש לך אופי של ג'ינג'י, הה?" ות'אמת, כל פעם מחדש, אנ'לא יודע מה לענות. לא יודע עם מה להתחיל. נעים לספר לאיזשהו זר שאתה בכלל לא מכיר את ההורים שלך? שננטשת בבית-חולים ואתה לא יודע למה, גם אחרי 27 קייצים נוראיים? שאתה בנאדם די רגיל ומשעמם בלי שמץ של "פלפל" ג'ינג'י מפורסם?! פעם, כשהייתי קטן, הייתי מטייל לבדי ברחוב שעות ארוכות. כל אישה או גבר ג'ינג'יים שהייתי רואה, ובטח אם הם נראו כזוג, הייתי ישר בוחן אותם טוב טוב, כי יכול להיות שאלו ההורים שלי... האירוניה היא, שאומצתי על-ידי משפחה של שחורי שיער וחסרי כל נמש על הפרצוף. כשכל המשפחה (למעט אנוכי, הג'ינג'י) שופעת במרץ והתלהבות ג'ינג'ית כזאת. נעמי היתה הראשונה ששאלה אותי בפעם הראשונה שנפגשנו משהו אחר לחלוטין. "אתה אוהב לימונים?" הייתי כל-כך מופתע והמום מהשאלה ונשארתי עם פה פעור... "אם אתה לא אוהב לימונים זה בסדר", היא אמרה. "אני לא אכעס עליך!" ..."אבל לא שאלת אותי שום דבר בנוגע לשיער!" אמרתי לה בלב. לאחר גימגום קל ותשובה לא מובנת (בנוגע ללימונים) המשכנו בשיחה קולחת ומעניינת. שמחתי כל-כך שנעמי היא הפגישה העיוורת שלי! פתאום העבירה יד בשיערי ואמרה – "השיער שלך כל-כך יפה...!" וזהו. סֶה-טוּ. לא הוסיפה עוד שום מילה בנוגע לצבע גזר שעל ראשי. איזו הקלה. אבל היא לא יודעת שאני מאומץ! הרי כך כל האנשים מגלים זאת... המשכנו ככה שבועות. הרגשתי משוחרר ובעננים ומאושר ומאוהב. מאוהב. אך כל הזמן ניקרה בי המחשבה שנעמי לא מכירה אותי באמת. היא לא מכירה את סיפור חיי, ואני לא מכיר את שלה. ושנינו לא מכירים באמת. אולי בגלל שהיה כל-כך טוב ביחד, לא מצאתי אף-פעם הזדמנות לספר עלי. על הג'ינג'י האמיתי. יצאנו ערב אחד לפאב. שנינו לא רגילים בשתיה החריפה. יש את האנשים שמשתכרים ועושים שטויות ופאדיחות, שעוד יתחרטו על המון זמן. ויש אנשים שמתחילים לשפוך סודות שהיו קבורים עמוק עמוק, או סתם פרטים קטנים שלא טרחו לומר אותם בקול. מכיוון שאני בחור אחראי, ואותו ערב הייתי הנהג של שנינו, לא שתיתי. נעמי לעומת זאת, לגמה ובלעה ושתתה... והתחילה לדבר בלי יותר מידי הפסקות. פתאום היא מתחילה לדמוע ולבכות, ולספר על סבתא שלה שגידלה אותה כי אמה נפטרה כשנעמי נולדה. היא המשיכה לבכות ולבכות, ולא ידעתי מה לעשות... אז לקחתי אותה הביתה. הבית של נעמי. דירה חביבה בשכונה נחמדה, שמעולם לא נכנסתי אליה כי "סבתא ישנה" או "סבתא עסוקה" או "נפריע לה" ו... מיליון ואחד תירוצים. אז... גררתי אותה במעלה המדרגות, חיפשתי בתיק שלה את המפתח ונכנסתי. ניסיתי להכניס אותה בשקט, אבל לסבתא היה חוש שישי והיא הגיעה מהר, כדי לראות מה קורה, על מה הרעש. מבט אחד מהיר עלי – והסבתא מסתכלת עלי, כאילו בוחנת אותי. את המתח אפשר היה לחתוך עם מסור חשמלי (אולי...). רציתי לומר: "שלום, נעים מאוד שמי..." אבל לא יכולתי לדבר. פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, הסבתא בוכה. מה בוכה? גועה בבכי. לא משתלטת על עצמה. אני לא יודע מה לעשות! שתי בחורות (עם 50שנה ביניהן), בידיים שלי, בוכות ללא הפסקה. עוברות דקות ארוכות, ואני מצליח להרגיע אותן, להושיב אותן בסלון, על הספה, לתת להן מים. הסבתא ממשיכה לבהות בי, ושואלת תוך כדי: "מי אתה?" אז עניתי לה, "החבר של נעמי! קוראים לי..." "... אתם לא יכולים להיות חברים!" וקמה ממקומה לכיוון ארון הספרים. אני, מרוב הלם, לא מצליח לפתוח את הפה, אבל חושב לעצמי; "מי היא שתגיד לנו איך לנהל את החיים? היא לא מבינה באהבה! היא לא מכירה אותי ו..." פתאום היא שולפת אלבום תמונות ישן ומראה לי תמונת תינוק חמוד ו – ג'ינג'י. אני מסתכל עליה בתמיהה, והסבתא בפשטות; "אתה הנכד שלי. אתה האח הגדול של נעמי". התמונה הבאה שאני זוכר, זה שתי בחורות מבוהלות (עם הפרש של 50 שנה ביניהן...) ובחור שנראה כמו רופא או פראמאדיק מעלי. אני – שוכב על הספה, הרגליים שלי מוחזקות מעלה מעלה על-ידי נעמי והסבתא ממלמלת. לאחר שנרגענו כולנו, והבחור-הרופא-הפראמאדיק-השכן חזר לדירתו, הסבתא התחילה להסביר: "אתה ואבא שלך! כמו שתי טיפות מים! אותו הפרצוף! אהה... אבא שלך..." "עכשיו אני יודע סוף סוף ממי קיבלתי את צבע הגזר..." חשבתי לעצמי. הסבתא המשיכה... "רחל היתה נשואה לו מספר שנים עד שהצליחה ללדת. כחודש לפני שנולדת אביך נפטר וחודשים ספורים לאחר הולדתך היא נישאה בשנית. זה היה אבא של נעמי. אבא שלה לא אהב את עצם קיומך. הוא שיכנע את אמא שלכם למסור אותך לאימוץ בתואנה של זוג צעיר ללא אמצעים לגדל תינוק. לאחר שיכנועים רבים ולא מעט איומים, הוא הצליח. זו היתה תקופה עם המון דמעות. ואז התברר שנעמי בדרך..." הסבתא עשתה עצירת התייפחות קלה והמשיכה – "הוא ניסה להפטר מתינוק אחד, אך באה אחרת. כנראה שהעובדה שזו צאצאית שלו ריככה אותו והוא התנגד להפלה. לאחר הלידה, רחל שוחררה מבית-החולים והוא בא לאסוף אותה. הוא שתה לא מעט באותו היום, כתירוץ לשמחתו על הפיכתו לאבא. את נעמי הוחלט להשאיר באישפוז לביקורת נוספת. רחל ובעלה השני נסעו בלעדיה הביתה ועוד באותו הערב, נהרגו בתאונת דרכים." עוד עצירת התייפחות, וסבתא ממשיכה; "כל עול הטיפול של נעמי נפל עלי. נשארתי הקרובה היחידה שיכולה לטפל בה. מכיוון שצעירה כבר לא הייתי, השקעתי את כולי בטיפול הילדה..." סבתא ליטפה את נעמי. ובמפתיע ליטפה אותי "...ואיבדתי קשר עם פקידי הסעד שמצאו לילד הג'ינג'י החמוד משפחה חדשה..." ואז הבנתי. זאת אחותי! יש לי משפחה! יש לי סבתא! אבל אני מאוהב באחותי... וחזרתי אל מצב העילפון הקודם, בחושבי, כבר עדיף להשאר ככה...