לפעמים, כשהולכים לכותל...מתרגשים ובוכים, מתפללים בכוונה ומשתתחים על אבניו. ולפעמים, פשוט מגיעים לכותל, הלב רועש ומתלקח מבפנים, אך בחוץ-כאילו כלום! מן אדישות...דמעה לא יורדת..וכמן חוסר הבעה. אתה מתקרב אל הכותל, נוגע באבנים, מנשק, קורא אולי פרק תהילים ושותק, וזהו. אין לך מה לומר. יש לך המון מה לבקש אבל זה לא יוצא. אתה אפילו לא מצליח לחשוב על זה, אז אתה מבקש-שיהיה טוב, מסתכל על הכותל...ומתרחק. כשאתה רואה את הכותל כבר מרחוק... אתה מרגיש מן תחושת געגוע, אומר שמ"ע, מסתובב והולך לדרכך...