שמיים תכולים, שמש זורחת, ציפורים שרות שיר נפלא עוד עץ עצומח, עוד חמנייה פורחת-תינוק בעגלה. אך ישנה ילדה אחת-לבדה יושבת היא ליד ארגז החול, מציירת שמש, שמיים ואפילו פרפר גדול, יושבת בודדה-לא מביטה לאחור, וצובעת יפה- בלי לצאת מהקווים- הכל בשחור. כי אצלה, כשהשמש זורחת, והציפורים מצייצות, הדמעות בגרון חונקות, ונמאס לה-באמת שנמאס לה לבכות. ולמרות היותה ילדה כה קטנה, את סוד העולם האכזר היטב היא מבינה, יושבת היא מכונסת בעצמה, ומתכננת היטב את עתידה, כי אביה ואמה שכחוה מזמן והיא -היא כל הזמן צועקת- הגננת בגן חברות אין לה-לא היו אף פעם, כל כך קטנה היא-וכבר לבדה בעולם. בתוך ראשה היא צורחת-צועקת ומסביבה השתיקה רועמת. לפתע היא קמה-רצה כאחוזת טירוף, היא תראה לכולם היא יודעת לעוף, סופרת לאט-היא רק למדה -ומתקדמת מהר היא עוזבת.. בורחת למקום אחר תרחה מפלחת את האוויר. ועוד איש, עם דמעה גדולה כורה קבר בגודל זעיר.