שמיים תכולים, שמש זורחת, ציפורים שרות שיר נפלא
עוד עץ עצומח,
עוד חמנייה פורחת-תינוק בעגלה.
אך ישנה ילדה אחת-לבדה
יושבת היא ליד ארגז החול,
מציירת שמש, שמיים
ואפילו פרפר גדול,
יושבת בודדה-לא מביטה לאחור,
וצובעת יפה-
בלי לצאת מהקווים-
הכל בשחור.
כי אצלה, כשהשמש זורחת,
והציפורים מצייצות,
הדמעות בגרון חונקות,
ונמאס לה-באמת שנמאס לה לבכות.
ולמרות היותה ילדה כה קטנה,
את סוד העולם האכזר
היטב היא מבינה,
יושבת היא מכונסת בעצמה,
ומתכננת היטב את עתידה,
כי אביה ואמה שכחוה מזמן
והיא -היא כל הזמן צועקת- הגננת בגן
חברות אין לה-לא היו אף פעם,
כל כך קטנה היא-וכבר לבדה בעולם.
בתוך ראשה היא צורחת-צועקת
ומסביבה השתיקה רועמת.
לפתע היא קמה-רצה כאחוזת טירוף,
היא תראה לכולם היא יודעת לעוף,
סופרת לאט-היא רק למדה
-ומתקדמת מהר
היא עוזבת.. בורחת למקום אחר
תרחה מפלחת את האוויר.
ועוד איש, עם דמעה גדולה כורה קבר בגודל זעיר.
תגובות