יום הולך ויום בא,

המחשבה אינה בעינה.

טוב כך, לרוץ בלי לחשוב

גם אם באותו מקום.

ופתאום

הדרך לא מאפשרת מהמחשבה לחמוק,

כל העולם כנעצר.

המציאות, סוטרת בפנים,

מזכירה את הכאב,

מזכירה את החיים.

וכך הם חיי מריצה במקום לעצירה

על הספסל