אודליה התעוררה, באמצע חלום, שבו ראתה את אביאל לובש קיטל ושר את ניגון החתונה של מודזיץ. "מעניין מה החלום אומר?" הרהרה לעצמה אודליה בניגון אירוני. אודליה התפללה תפילת שחרית, אכלה ארוחת בוקר, ונסעה לעבודתה.
במהלך אחד השיעורים, אמר אחד התלמידים שבהפסקה הוא שמע ברדיו שחיילים מתכוונים לפנות מאחז בלתי-חוקי חדש, והוא לא מבין על מה מדובר. אודליה הרהרה מהו הניסוח הטוב ביותר שבו היא יכולה לבאר לתלמיד את העניין, ואחר אמרה: "הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו ליישב את ארץ ישראל. יש אנשים שרוצים שאנחנו לא נקיים את המצווה, ואנחנו צריכים לקיים אותה בכל זאת."
לאחר סיום עבודתה, נסעה אודליה בחזרה לביתה, שלא כהרגלה לשמוע מוזיקה במכונית, היא החליטה – בשל המצב – לשמוע תוכנית אקטואליה. העקירה היתה בשלביה הסופיים, ורואיין חבר בארגון צוהר, שביאר שהעלייה למאחז היתה דבר ´לא ראוי´, כי היא הכריחה את החיילים להתפנות מעיסוקיהם בשמירה על עם ישראל ולהתעסק עם העולים למאחז. אודליה כעסה מאוד למשמע הדברים, ומיהרה לכבות את הרדיו ולשים תקליטור של מודזיץ בנגן התקליטורים.
כששבה לביתה, צלצל מכשירה הסלולארי, ועל הצג הופיע השם: "שגית". – אודליה הרהרה בלבה, שזה דבר מעניין שהיא לא המציאה לשגית כינוי, ומיהרה לענות.
- "שלום שגית."
- "היי. מה נשמע?"
- "אני מעוצבנת."
- "למה?"
- "היום ניסו להקים מחדש את ´מורשת הצב"י´, ושוב החיילים גרשו אותם. בדרך חזרה מהעבודה שמעתי ברדיו, איזה מנוול אחד מצוהר, שאמר שזו אשמת המתנחלים שהם גורמים לחיילים ´לפנות´ אותם, וככה הם לא יכולים לשמור על עם ישראל..."
- "אני דוקא שמעתי היום דבורים נורמאליים ברדיו. ראיינו את הרב אברהם יצחק סירקיס. שמעת עליו?"
- "נראה לי שכן..." – ענתה אודליה והסמיקה.
- "הוא דיבר מאוד יפה. הוא אמר שאנחנו חייבים ליישב את ארץ ישראל בגלל שכך ד´ אומר, ולא מעניין אותנו מה שהצבור חושב, או מה שהממשלה אומרת. ואז אמרו לו שהעליה למאחז היא בלתי-חוקית, והוא השיב שהמעשה הבלתי-חוקי זה לא להרשות ליהודים ליישב את ארץ ישראל."
- "כנראה שאני צריכה לתאם איתך מתי אני מדליקה את הרדיו... יש לך סיעתא דשמיא לשמוע דברים נורמאליים."
- "כנראה... בכל-אופן, רק רציתי לוודא לגבי השיחה שלנו אתמול, שהדברים לא יצאו החוצה."
- "שגית! ודאי שהם לא יצאו החוצה! את השתגעת?! אל תחשדי בי בכלל בדבר כזה!"
- "מצטערת... את סולחת?"
- "ודאי שכן. הזדמן לך לחשוב על מה שדברנו?"
- "כן... אני חושבת שאני אדבר עם משה, שהמצב לא בריא, ואולי כדאי שנלך ליועץ נישואין או משהו. כי ככה זה לא יכול להמשיך." – השיבה שגית.
- "אני חושבת שייעוץ לא יעזור לכם, אבל אם את רוצה לנסות את צריכה להבהיר לו, שאם הוא לא הולך איתך אז אתם צריכים ללכת לרבנות."
- "אני לא יכולה... אם אומר לו את זה הוא יתחרפן לגמרי. ואני גם לא שחקנית כל כך טובה, ואני לא יודעת אם אני אצליח לגרום לו להאמין שאני מתכוונת לזה ברצינות."
- "טוב – אז בואי נסתכל על זה ממבט אחר." – אמרה אודליה – "אם תבקשי ממנו שתלכו יחד לייעוץ, ללא הבהרה של תוצאות משמעותיות לסירובו, את חושבת שהוא יסכים?"
- "אני לא יודעת... אני לא חושבת שהוא מבין עד כמה המצב חמור."
- "אז אולי כדאי שתסבירי לו. תאמרי לו בדיוק איך את מרגישה. ספרי לו על הגלולות, ספרי לו על הכל. תהיי פתוחה לגמרי, ותראי איך הוא מגיב."
- "העצה נשמעת טובה... אבל אני צריכה לאזור אומץ כדי לבצע אותה."
- "שאזכיר אותך בתפילות שלי?"
- "אשמח." – השיבה שגית.
- "אבל את מצידך גם צריכה לבצע את ההשתדלות שלך, ולנסות לאזור אומץ. והכי חשוב – לא לשכוח שד´ יודע מה שהוא עושה, או כמו שפייטן אומר, שחנניה מישאל ועזריה ענו לנבוכדנצר: ´אית לן פטרון שמיה לא ינום´ – יש לנו שומר, שמו ´לא ינום´, שכמובן הכוונה לפסוק: ´הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל´."
- "את צודקת במאת האחוזים, למרות שלא הקשבתי בכלל כשדברת על הפיוטים... טוב, הקטנצ´יק בוכה... אז נדבר בהזדמנות אחרת?"
- "אשמח. להתראות."
- "להתראות."
אודליה הכינה לעצמה את ארוחת הצהריים, ואחר אכלה בנחת. בתום ארוחתה, היא התפללה מנחה – שבה הוסיפה בקשה בברכת המינים על חברי צוהר ובשומע תפילה על שגית – ולאחר מכן החליטה להתקשר למירב ולדרוש בשלומה.
- "שלום אודטה."
- "שלום מירבו´ש. קראת את המכתב שלי?"
- "את כזאת אודליה. לא שואלת ´מה נשמע´, ´איך עבר עלייך היום´, או משהו כזה – ישר חותרת למטרה של השיחה – ´קראת את המכתב´..."
- "את מכירה אותי... ככה אני, ולכן את אוהבת אותי."
- "יש משהו בדברייך..." – השיבה מירב.
- "יש משהו בדברי וקראת את המכתב? כי את נשמעת במצב רוח הרבה יותר טוב."
- "ואם אני במצב רוח יותר טוב, זה אומר בהכרח שאת האחראית לזה?"
- "לא... אבל יש סבירות גבוהה לזה..." – השיבה אודליה.
- "מה אם זכיתי בלוטו?"
- "זכית בלוטו?"
- "לא."
- "אז חזרנו לאופציה שאני עודדתי אותך..." – אמרה אודליה.
- "כנראה... באמת המכתב שלך עודד אותי. לפעמים החיים יכולים לגרום לך להתפלש בפרטים הקטנים, ולשכוח את היסודות. לא מתבוננים בזה שכל מה שד´ עושה זה לטובה, כי כל כך שקועים בקשיים היום יומיים."
- "נכון."
- "את צריכה להרצות לרווקות מיואשות, בטח אפשר להרוויח הרבה כסף מזה." – אמרה מירב.
- "בפרט אם זה נעשה בשיתוף עם שדכנית..." – הצהירה אודליה.
- "כן... אל תתייאשו מהרווקות, והנה מישהי שיכולה לעזור."
- "יש לך רעיונות טובים." – אמרה אודליה.
- "נכון, ועוד רעיון טוב שיש לי, זה שאני אלך לאכול עכשיו, כי אני מורעבת. אז להתראות חביבתי."
- "להתראות."
לאחר השיחה התפנתה אודליה לעיסוקה החביב בפיוטים. הפעם עיינה בחלקים החסרים של מערכת היוצר "אפיק רנן" – של רבי משולם בן קלונימוס – שנמצאו כעת בכתב-יד, והרהרה לגבי יחסם אל מערכת היוצר "אור ישע מאושרים" של רבי שלמה הבבלי, ומערכת היוצר "אשירה ואזמרה שמו" של רבי אלעזר בי רבי קליר. היא תהתה האם הסיפור המפורסם, שרבי משולם שמע ביום ראשון את מערכת היוצר של רבי שלמה הבבלי מפיו, ואמר לו שהוא רוצה למחרת לעשות כמותו, ובאותו ערב חבר את מערכת היוצר שלו, ענינה לרמוז שרבי משולם לא היה מרוצה מהסטייה בסידור הפסוקים ובסידור חלקי המערכת השונים של רבי שלמה, ולכן עשה מערכת יוצר אחרת שמקפידה בנאמנות על המתווה של הקליר.
לאחר עיסוק זה, שלקח זמן רב, אכלה ארוחת ערב, התפללה ערבית, ונתפנתה לגלישה באתר של לאנדס אנד, בתקווה למצוא בגדים חדשים.
תגובות