לאוריה

היה היתה נסיכה עם שיער של זהב שחור ועיניים ירוקות. היה לה גם סוסון. והיו לה שדות זהובים לרוץ בהם בקיץ ואגמים קפואים להביט בהם בחורף, דשא ירוק לשכב עליו וחוף ים זהוב לבנות בו ארמונות. היו לה יערות גבוהים, אפלים, שבריכות עמוקות בלבם, ובהן גרו נימפות שהיו עולות ושרות לה כשביקשה. היתה לה קשת בענן והיו לה גמדים קטנים בגינה, ושמים כחולים-כחולים לחלום לתוכם, ועננים רכים ולבנים וציפורים נודדות, והמון משרתים שחייכו כשהביטו בה ועשו כל מה שביקשה.

היה לה גם ארמון בן אלף חדרים לשחק בהם – חלקם מוארים ומרוהטים, חלקם חשוכים וקרים. והיו לה אבא מלך ואמא מלכה. בערב יום הולדתה השש עשרה, קרא המלך לבתו הנסיכה.

"את בת שש עשרה מחר," הוא אמר והיא גלגלה עיניים כמו שעושים כשמישהו פותח שיחה במובן מאליו.

"אני יודעת, אבא," היא אמרה וצחקה – זה מה שנסיכות עושות.

"את נסיכה," הוא המשיך, וקרן ירח בהירה פלשה מבעד לווילונות המשי ושיחקה בשער הזהב השחור של הנסיכה. עיניה הירוקות נצצו.

"באמת?" אמרה, וקולה פעמונים. "אני לא טפשה, אבא."

"בראש המגדל הצפוני יש חדר עגול, נעול בשבעה מפתחות." אמר המלך. "ובשום אופן אסור לך להכנס לשם."

"לא אכנס," אמרה הנסיכה והצליבה אצבעות.

"זה לא מצחיק," אמר המלך. "את כבר בת שש עשרה, אחרי הכל. אל תשכחי את זה."

"יהיה בסדר, אבא." אמרה הנסיכה.

למחרת הגיע הנסיך על הסוס הלבן וביקש את ידה. הם התחתנו ורכבו אל הממלכה שלו, ששכנה מעבר לשקיעה. שם הם חיו באושר ועושר, ומתו מוקפים בנכדים ירוקי עיניים.

אחר כך גילתה הנסיכה שאמה האהובה היא למעשה מכשפה מרושעת, ואיננה אמה כלל. הנסיכה ברחה ליער והסתתרה ימים רבים בבקתה ישנה. אמה ניסתה לפגוע בה בדרכים שונות, אבל בסופו של דבר הגיע הנסיך והושיע אותה. הם רכבו ביחד אל הממלכה שלו, ואת אמה החורגת האכזרית השליכו מהצוק. הם היו מטיילים הרבה ביחד,  בשנים הבאות.

אחר כך עלתה הנסיכה אל המגדל הגבוה ביותר ונעלה את הדלת. היא ישבה שם ימים רבים, והציפורים הביאו לה מזון. שערה התארך מאד עד שנאלצה לקשור אותו בטבעות מסובכות, אולם הסבל השתלם כשהגיע הנסיך והיא ניצלה כשטיפס על שערה עד למעלה.

אחר כך חטף אותה הדרקון. הסיפור הזה נמשך קצת יותר זמן וגם בזבז יותר נסיכים, אבל בסופו של דבר הכל הסתדר. נולדה להם בת קטנה, זהובת שיער וירוקת עיניים, והנסיכה שהיתה מלכה כעת העניקה לה כדור של זהב.

...והם חיו באושר ועושר.

***

"היום אני נסיכה עצובה," הכריזה הנסיכה והתעצבה. כל ליצניו של המלך ובדחניו לא הועילו, ואפילו קופי החצר לא הצליחו להעלות חיוך על שפתיה. תאטרון הבובות שהוזמן כדי לשמח אותה יצא חפוי ראש, ומקהלת נימפות היער סולקה בבושת פנים בחזרה אל העצים. מיום ליום הפכה הנסיכה עצובה יותר ויותר. היא לא אכלה ולא שתתה, עורה הפך שקוף מעט ועיניה הירוקות לא נצצו עוד. היא שכבה כל היום על מטתה, ולא זזה.

המלך המבוהל פרסם כרוזים בכל הממלכה, בהם הבטיח להשיא את בתו לאדם שיעלה חיוך על פניה. מקרוב ומרחוק הגיעו לוליינים, תעלולנים, משוררים, גמדים, נסיכים יפי תואר, ואפילו זקן אחד שטען שהוא יכול להוריד עבורה את הירח.

"מה אעשה בירח?" זעפה הנסיכה, והפכה את פניה אל הקיר.

"אני מקווה שהיא יודעת מה היא עושה," מלמל המלך למלכתו. "בזמני, הירח היה מחיר גבוה מספיק."

"הוא זקן ומכוער." אמרה המלכה. "אל תדאג; הנסיכה שלנו היא נסיכה חכמה."

אבל כל האורחים חזרו כלעומת שבאו, ובממלכה התפשטה השמועה שהנסיכה לא תחייך עוד לעולם. כשעלה המלך לחדרה של הנסיכה וסיפר לה את החדשות, היא משכה בכתפיה.

"כנראה אין לאף אחד סיבה לבוא ולהצחיק אותי," אמרה בעצב. "אני אשאר אומללה ועצובה עד יום מותי."

המלך כחכח בגרונו. "יש את הסעיף ההוא," אמר. "אבל, את יודעת – זה די  סופי."

"סופי?"

"סופי. זה לא נורא כל כך; עבדת די קשה בשנים האחרונות. אולי הגיע הזמן להתמסד בממלכה משלך."

הנסיכה השמיעה שיעול מזלזל. "אבל אני אוהבת את זה."

"גם אני אהבתי את זה," אמר המלך והתיישב בזהירות על קצה המיטה. "זה צריך לעבור, מתישהו."

"לתמיד, אתה מתכוון? כמו.. כמוך?"

"אלה לא חיים רעים," אמר המלך ומשך בכתפיו. "ואמך החורגת היא אישה נחמדה."

"היא האמא האמתית שלי, עכשיו."  אמרה הנסיכה, קצת בכעס.

"אמא אמתית, סליחה. בכל מקרה, גם לי זה קשה; לא הייתי רוצה לוותר על מחצית הממלכה שלי. אבל אם זה אומר נכדים קבועים..."

"אבא!"

"אסור לך לצחוק," הזהיר המלך. "זה יהיה מאד לא.. מתאים."

הנסיכה הרצינה, והעצבות חזרה לעיניה. דמעות חמות החלו לזלוג מהן, דמעות שלא הפכו לפנינים כי הן היו באמת. היא בכתה כל היום ההוא וכל הלילה שלאחריו, ובבוקר הבא שלחה לאביה פתק לארוחת הבוקר, וכתבה לו שהיא מוכנה.

המלך פרסם כרוז משוכתב, ובו הציע את חצי ממלכתו בנוסף לנסיכה, אם יצליח מישהו לשמח אותה. כמו כן צורף נספח המבהיר כי הנכשלים – ראשם ייערף ויינעץ על כלונס.

יום אחד הגיע לארמון נער חווה עני. הוא רכב על חמור אפור, והריח שעלה משניהם די היה בו כדי לנעול את השער.

"מה אתה רוצה?" צעק הזקיף מראש מגדל השמירה שלו, סותם את אפו.

"באתי לשמח את הנסיכה," אמר הנער.

"אתה לא נכנס," אמר השומר בביטול. "אתה רק נער חווה עני."

"אני יודע," אמר הנער. "זו עבודה טובה, לאחרונה."

"אם אתה מתעקש," אמר השומר ופתח את השער. "אני לא הייתי עושה את זה, במקומך."

נער החווה העני לא ענה, והוא וחמורו נכנסו לארמון. המשרתות צווחו בבהלה כשראו אותו, וסוכנת הבית ציוותה לגלגל את כל השטיחים. זקיפי הארמון הורו לו את הדרך מרחוק, בתנועת יד, כדי שלא ייאלצו לעמוד לידו. לבסוף הגיע הנער אל אולם הכס, והתייצב לפני המלך.

"הוא מסריח," סיננה המלכה ועקמה את אפה.

"זו האופנה האחרונה," אמר המלך בלחש. "וחוץ מזה, מגיע לה. את לא היית בררנית כל כך."

"באתי להצחיק את הנסיכה," אמר נער החווה העני. "אם אצליח – אנשא לה ואירש את חצי הממלכה."

"אם תכשל," אמרה המלכה "ראשך ייערף ויינעץ על כלונס."

נער החווה העני משך בכתפיו, והובל אל חדרה של הנסיכה.

השומרים סגרו את הדלת מאחוריו, והוא עמד והביט בה, ידיו על מותניו. היא היתה יפה משדמיין לעצמו, למרות ששיער הזהב השחור היה פרוע, ועיניה הירוקות נצצו מדמעות.

"אתה מסריח," הפרה הנסיכה את הדממה. "אם לא אכפת לך, הייתי מעדיפה שלא תשב על קצה המיטה. שום דבר אישי."

"כרצונך," אמר נער החווה העני והתיישב על הרצפה. "באתי לקחת אותך מכאן," אמר.

"כן, להתמסד." אמרה הנסיכה ופיהקה. "סוף הסיפור, וכולי. לא חשבתי שאני אאלץ לסיים ככה."

"זה סיפור מסוכן מאד," אמר נער החווה העני. "לא היית צריכה לבחור אותו."

"אל תטיף לי," אמרה הנסיכה. "זו לא תהיה התחלה טובה." היא הרכינה את ראשה. "או סוף טוב. או מה שלא יהיה."

"זה לא יהיה נורא כל כך," אמר נער החווה העני ונשמע בדיוק כמו המלך. "נתחתן ונקים ממלכה משלנו. ונגדל נסיכים ונסיכות."

"אתה נער חווה עני," ציינה הנסיכה.

"כן. מצטער שזה יצא ככה," אמר נער החווה העני. "הייתי איש זאב עד לא מזמן, אבל נולדתי נסיך. אני אוהב שינויים."

"אי שם בממלכה רחוקה זה לא שינוי," אמרה הנסיכה. "וגם לגדל נסיכים ונסיכות זה לא."

"גם אבא שלך עובד," אמר נער החווה שהיה בעצם נסיך. "וחוץ מזה, אומרים שהשלווה באה עם הנסיון. זה תפקיד לא קל."

"אתה מדבר הרבה," אמרה הנסיכה. "תשמח אותי."

נער החווה שהיה נסיך היסס לרגע. "אני לא יודע איך," אמר. "אני נער חווה עני. לא נסיך."

"חבל," אמרה הנסיכה ועיניה הירוקות התערפלו. "דווקא התחלתי להתרגל אליך."

"תני לי הזדמנות," אמר הנער. "אני אעשה כל מה שתבקשי."

"כל מה שאבקש?" חזרה הנסיכה, ולרגע נשמעה כמו ילדה קטנה אחת שהיתה רצה בשדות זהובים ומאזינה לנימפות, לפני עידן ועידנים.

"כל מה שתבקשי," חזר הנער וקולו חגיגי; והנסיכה עצמה את עיניה.

"אני רוצה את המפתחות למגדל הצפוני," אמרה.

***

הנער חצה נהרות וימים, נדד על פני מדבריות המוות וטיפס על הרי החושך. הוא נאבק במפלצות ובפורעי חוק, גנב דמעות דרקון, ערך עסקאות אפלות עם מכשפות הביצה, ולבסוף שב אל הנסיכה ובידו ששה מפתחות ארד.

"חסר אחד," היא אמרה. הנער היה מיוזע, רזה ועייף; אבל הוא לא העז לשבת על קצה המיטה.

"אני יודע," אמר. "אבל ששה מתוך שבעה זה גם טוב, לא?" הנסיכה הביטה בו בעיניה העצובות.

"חסר אחד," היא לחשה. והוא קם מהרצפה ויצא מהחדר, ירד במדרגות, המשיך הלאה והחוצה מהארמון ושב לנדוד. ימים רבים נדד, עד שפגש איש זקן אחד, שמסר לו את המפתח השביעי תמורת דמעות הדרקון.

"היא תעזוב אותך, אתה יודע," קרקר הזקן. "כוחם של בסודות גדול מהאהבה. היא לא שווה את המאמץ."

"היא הנסיכה שלי," אמר הנער. "ואתה לא תעז לפגוע בכבודה." הזקן צחק, השתעל וירק ליחה.

"היא נסיכה מוזרה," אמר וקולו חורק כאש בקוצים. "אפילו את הירח היא לא רצתה לקחת."

הנער החליף את חמורו האפור בסוס לבן ושב אל הארמון. השומרים עקמו את פרצופם לעומתו – השמועה על נסיונותיו הכושלים לשמח את הנסיכה פשטה למרחוק. כשעלה לחדרה של הנסיכה, אחזה בו אחת המשרתות במרפקו ולחשה לו שהמוציא להורג כבר החל להשחיז את גרזנו; היא צחקקה כשספרה לו זאת. הוא משך בכתפיו, והמשיך בדרכו אל הנסיכה. היא שכבה על מטתה ולא זזה, אבל עיניה הירוקות היו פקוחות ועייפות.

"הזקן אמר שתעזבי אותי," אמר הנער שהפך שוב לנסיך. "הוא אמר שלא רצית אפילו את הירח."

"ומה אעשה בירח?" שאלה הנסיכה, וצחקה.

החתונה נקבעה ליום המחרת, כי ככה זה בממלכות רחוקות. ובאותו לילה ירדה הנסיכה אל אולם המשתה, לראשונה זה זמן רב; ושם אכלה ושתתה, ורקדה עם הנסיך שלה. בחצות הלילה נשקה להוריה, ברכה אותם בלילה טוב ויצאה מהאולם כשהיא מחייכת. אחר כך רצה אל המגדל הצפוני, טפסה במדרגות אל החדר הגבוה ביותר, ופתחה את הדלת.

ענן אבק קידם את פניה. כמו שהבטיח אביה לפני עידן ועידנים, היה החדר עגול. לפיד בוער ניצב בכן שהיה קבוע בקיר, ובמרכז החדר עמדה מיטה גדולה. בקצה המיטה ישבה אישה זקנה, אוחזת בזוג מסרגות בידיים נוקשות, מנוונות. למרגלותיה ישבה ילדה קטנה, משחקת בכדור צמר.

"ערב טוב, נסיכה," אמרה האשה הצעירה שניצבה בסמוך לקיר.

"ערב טוב." הנסיכה התבוננה היטב סביבה. ליד האשה הצעירה עמד גלגל טוויה חלוד, שהעכבישים בנו בו קן; הנסיכה ניגשה אליו, מעבירה את אצבעותיה בעדינות על המתכת הקרה. הוא חרק, והסתובב מעט.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," אמרה האשה. "זה סיפור אחר לגמרי."

"אני מתחתנת מחר," אמרה הנסיכה. "ואני רק בת שש עשרה." האשה הביטה בה בשקט. "אני אחיה אי שם בממלכה רחוקה," הוסיפה הנסיכה. "ולא אהיה נסיכה יותר."

"ככה קורה לכולם, אמרה האשה. "ככה הסיפור עובד."

"לא הסיפור הזה," אמרה הנסיכה והצביעה על גלגל הטוויה.

"הסיפור הזה, נסיכה, הוא סיפור אחר לגמרי," אמרה האשה בשקט. "את בטוחה שאת רוצה לשמוע אותו? זה הסיפור האחרון שנשאר, אחרי הכל. הסיפור שמסתיים רק אחרי שכולם הולכים."

"אני רוצה," אמרה הנסיכה והרכינה את ראשה. "וממילא לא יהיו סיפורים יותר. הנסיך שלי הוא נער חווה עני."

"זה גם כן חלק מהסיפור," אמרה הזקנה שעל המיטה.

"אבל זה לא אמור להיות," ענתה הנסיכה. האשה הצעירה הושיבה את הנסיכה לצד גלגל הטוויה, והניחה את רגלה על הדוושה ואת אצבעותיה כרכה סביב החוט המהוה. ואז סיפרה לה את הסיפור.

וכשסיימה אותו, הניחה את הנסיכה הישנה בעדינות על המיטה. הזקנה פרמה את קישורי הווילאות הכבדים של האפריון, והילדה הקטנה כסתה את הנסיכה ונשקה לה נשיקת לילה טוב. אחר כך יצאו שלושתן מהחדר.

***

צלילו העמוק של פעמון אבן העיר אותה. היא זעה והתיישבה; עננת אבק רכה עלתה לקראתה מהשמיכה, וגרמה לה להתעטש. קורי העכביש כיסו את פינות החדר, שלא היה עגול עוד. הרצפה היתה קרה ודביקה-כמעט כשהניחה עליה את כפות רגליה היחפות, והנסיכה מיהרה למשוך אותן בחזרה. קרן ירח חוורת בקעה מבעד פרצה בגג שלא היתה שם קודם. לא היו קולות, מלבד ההולם הכבד שהעיר אותה.

הנסיכה פיהקה ושפשפה את עיניה הירוקות. פעמון האבן השתתק, והנסיכה התפלאה כשנזכרה שפעמוני המגדלים בארמונו של אביה היו עשויים ארד.

"הם החלידו והתפוררו," אמרה הילדה הקטנה שישבה ליד הדלת, ברכיה אסופות אל סנטרה.

"ארד לא מחליד," אמרה הנסיכה והילדה הקטנה שתקה. הנסיכה הסתכלה סביבה; לבד מהאבק שנח על הכל, דבר לא היה שונה ממה שזכרה. "משהו כאן לא בסדר," אמרה בשקט. "איפה הוורדים?" הילדה הקטנה המשיכה לשתוק, עיניה נעוצות בפניה של הנסיכה. "ואיפה כולם?" המשיכה הנסיכה לשאול, קולה קודח בשקט הסמיך. "כשאני מתעוררת – צריכים להתעורר גם המשרתים, הטבחים, הסוסים, העכברים במזווה, אנשי המשמר... המלך והמלכה." קולה גווע. הילדה הקטנה לא ענתה. "תגידי משהו," אמרה הנסיכה.

"מה את רוצה לשמוע?"

"מה קרה כאן? ואיפה כולם?" אמרה הנסיכה. "איפה הוורדים, המכשפה וגלגל הטוויה? ואיפה הנסיך?"

"אין כאן שום נסיך," אמרה הזקנה. "וגם וורדים לא; תסתכלי בעצמך." וכשניתקה מהקיר – הנסיכה היתה מוכנה להשבע שהיא יצאה ממש מבין הצללים – החוותה בידה אל החלון שהיה מאחוריה, והנסיכה התקרבה אליו. הווילונות היו מוגפים, וקורים עדינים עטפו אותם; אצבעותיה של הנסיכה נרתעו למגעם הדביק. ובחוץ היה חושך.

בחוץ היה חושך, והיו אורות קטנים, רחוקים שנקדו אותו. הנסיכה הביטה למטה, וגלתה שאדן החלון שנשענה עליו היה עשוי עץ. בדרך הכהה שלמטה עמדה מרכבה סגורה, ללא סוסים.

"מה המקום הזה?" קולה של הנסיכה רעד כעת. "זה לא הבית שלי."

"עכשיו כן," אמרה הילדה.

"לא;" אמרה הנסיכה. אני נסיכה – אני אמורה לגור אי שם בממלכה רחוקה – "

"זה היה פעם," אמרה האשה הצעירה, מקפלת את השמיכות שעל המטה.

"אני מתחתנת מחר," אמרה הנסיכה. "אני בת שש עשרה." פעמון האבן החל לצלצל שוב, אטי ועמוק, אם אכן ניתן היה לקרוא לקולו צלצול.

"את לא," אמרה הזקנה. "גדלת."

"נסיכות לא גדלות," אמרה הנסיכה.

"אחת מהן תאלץ ללמוד איך עושים את זה," אמרה האשה הצעירה. "את בת שמונה עשרה." וסוף סוף שאלה הנסיכה את מה שהיתה אמורה לשאול תכף כשהתעוררה:

"כמה זמן ישנתי?"

"שנתיים," אמרה האשה הצעירה.

"נצח שלם," אמרה הילדה הקטנה.

"לא ישנת." אמרה הזקנה וקולה נמוך.

"לא בקשתי לגדול," לחשה הנסיכה. "זה לא היה אמור להיות ככה. לא היה אמור להיות ככה בכלל! הייתי צריכה לישון מאה שנה, מכוסה וורדים ואבק. הנסיך שלי – נסיך אמתי – היה חוטב את דרכו בקוצים עד אלי, ומעניק לי נשיקה..." היא שתקה לרגע. "ואפילו אם הוא סתם נער חווה עני. ואז כולם מתעוררים, ונערכת חגיגה גדולה..." קולה נשבר "ונחיה באושר ועושר."

"זה סיפור אחר לגמרי," אמרה הזקנה בשקט. "אמרתי לך. אני מצטערת."

"אבל אף אחד לא שאל אותי!" צעקה הנסיכה, ופעמון האבן השתתק באחת. אף אחת מהשלוש לא ענתה לה. "אני יכולה לצאת החוצה?"

"לא," אמרה הילדה הקטנה.

"כן," אמרה האשה הצעירה.

"את צריכה לבחור," אמרה הזקנה, וכל השלוש הנהנו.

הנסיכה הביטה מבעד לחלון. הלילה כמעט נגמר, והעיר שמתחתיה החלה להתעורר. חלונות נפתחו, רכבי הברזל זעו ממקומם וירקו עשן, ילדים קטנים יצאו החוצה. מאחוריה החוויר החדר המאובק באור השמש הקרה. ווילאות האפריון היו אכולים, והקירות – שחורים מזוהמה.

"את צריכה לבחור," אמרה הזקנה שוב.

"אני בת שש עשרה." התעקשה הנסיכה.

"את בת שמונה עשרה; זה הגיל שהנסיכות מתבגרות בו," אמרה האשה הצעירה.

"ואם אתבגר?" שאלה הנסיכה, וקולה צעיר כפי שלא היה מעולם.

"אז לא תהיי נסיכה יותר," אמרה הילדה הקטנה.

הנסיכה שלא תהיה נסיכה יותר התבוננה מעבר לאדן העץ הרקוב. שני ילדים שחקו בכדור ברחוב, וחתול רזה אחד הגיח מתחת לאחת ממרכבות הברזל שלא זזה עדיין. הנסיכה התבוננה זמן רב, זמן רב מאד – כל היום כולו, עד שהשמש שקעה והשמים נמסו לאדום ושחור. ואז הסתובבה אל החדר; הדלת ניצבה לפניה, פתוחה למחצה. רגליה כאבו מהעמידה הממושכת, והיא כמעט נפלה כשפסעה לעבר הפתח. היה לה קר – קר כפי שלא היה לה מעולם. והיא חזרה אל המיטה שלה, מכוסת קורי העכביש, האבק והמוות; ואחר כך שכבה, מושכת את השמיכות הבלויות, הקצרות מדי, עד לסנטרה.

והיא עצמה את עיניה, וחכתה לנסיך.