בס"ד

אלוקים! למה זה היה צריך לקרות דווקא לו? הוא תמיד היה בן כל כך טוב, ועכשיו תראה אותו –  יוסף שלי – מחלה כזו קשה. למה?

זה היה ביום רביעי. הוא חזר הביתה מוקדם, אמר שהוא לא מרגיש טוב. בהתחלה ניסינו לתת לו ויטמין סי ושלחנו אותו לישון. הוא לא ישן מספיק, והוא בדיוק בשלב של גדילה מואצת. הנחנו שזה הכל -  הוא צריך לישון יותר וזהו. באמצע הלילה הוא התעורר פתאום מכאבים, ולא הצליח להזיז את הגוף שלו. הסענו אותו למיון. עדיין היינו אופטימיים – בטח משהו קטן, כמה ימים וזה יעבור.

הגענו לבית החולים. אחרי המתנה מייגעת הגיע תורנו. יוסף נכנס, ואנחנו חיכינו בכניסה. הזמן התארך, ואנחנו התחלנו לומר תהילים, להתפלל שזה לא יהיה חמור. בסוף יצא רופא אחד והסתכל עלינו: "אתם ההורים שלו?" ראיתי על פניו, שבשורות רעות בפיו.

 - "כן" ניסיתי להישמע רגוע "מה יש לו?" אבל אפילו אני שמעתי שזה מזויף.

 - "בנכם חולה מאוד, הוא ייאלץ להישאר בבית החולים לתקופה מסוימת"

 - "אבל מה יש לו? אתה יכול לספר לי – זה לא שאני אתעלף או משהו."

 -  הוא היסס לרגע, ואז אמר: "שיתוק ילדים"

 הכול נהיה שחור.

הימים הבאים היו סיוט מתמשך. התרוצצויות לפה ולשם, לארגן את שאר הילדים, לדאוג לבית, למשפחה ולעבודה, וכל הזמן שיהיה מישהו ליד יוסף. הוא היה עובר כל יום סדרות של טיפולים – אני לא יודע איזה, רק כמה הם עלו. המילים הללו התרוצצו במוחי הלוך ושוב – "שיתוק ילדים, שיתוק ילדים" מטרידות, מבלבלות, מונעות כל מחשבה אחרת.

בהתחלה היו דברים לעשות כל הזמן, אבל עכשיו התחלנו להכנס לשגרה. צריך רק לעשות לידו תורנויות. אני יושב ליד המיטה ומביט בפניו החיוורים ובמכשירים הפולטים כל מיני רישומים וצלצולים לא ברורים. הכול לבן פה. המטה, הארונות, המצעים ויוסף. החדר גדול, לבן וריק, והראש שלי קטן ומלא כל כך שאני לא יודע מה לעשות.

נזכרתי במשפט שאמא שלי היתה אומרת לי פעם, כשהייתי ילד קטן:"הייאוש הוא המחלה היחידה". ניסיתי להיאחז בו, אבל הוא נראה כל כך קטן, לא חשוב ולא נכון. אלוקים, למה עשית לו את זה? הוא אף פעם לא היה רע. תמיד היה נחמד לאנשים, התייחס למשימות ברצינות.למה? חזרתי ושיננתי לעצמי לא להתייאש, אבל למה לא? הימים ממשיכים לחלוף, והלב שלי מתמלא בריקנות גדולה.

ערב אחד, כשהייתי ליד המטה שלו עם רחל היא אמרה לי: " אי אפשר להמשיך להתנתק מהעולם. שקעת יותר מדי – אתה חייב לצאת מזה."

-         "למה?" שאלתי.

-         "אנשים מחפשים אותך, שואלים לאיפה נעלמת. שאר הילדים זקוקים גם הם ליחס ממך, ולא מקבלים אותו. הנגרייה מתחילה להעלות אבק – עזבת את העבודה לגמרי, למרות שזה לא רשמי, ומצבנו הכלכלי רק מידרדר. עם כל הכאב, אתה חייב לעשות משהו. להמשיך את החיים."

-         "אה"

עבר עוד זמן מה. יום אחד, כשחזרתי מבית החולים רצה מולי הדס, ביתי הקטנה, כשידיה פרושות לחיבוק. הרבה זמן לא ראתה אותי – הייתי נמצא תמיד או בחדרי או בבית החולים. סילקתי אותה מעל פני בזעף והמשכתי בדרכי לחדר.

ואז, באיחור, ראיתי את החיוך שעל פניה נמחק. היא פרצה בבכי, ואני קלטתי מה עשיתי, לאן הגעתי. הבנתי מה הייאוש עשה לי. יכולתי לראות בעיני רוחי לאן זה ידרדר, איך יראה שמעון המיואש – בהתחלה עוזב את העבודה ומזניח את הבית והמשפחה, בהמשך מזלזל באשתו, בעצמו, ומי יודע מה הלאה.

אני לא אהיה כזה. אני לא אתן לזה לקרות, החלטתי. יש לי עבודה לעשות. דבר ראשון הרגעתי את הדס, ואחר כך נכנסתי לנגריה. היא באמת העלתה אבק. המגע המוכר של הכלים בכפות ידי וריח העץ והלק עוררו בי תחושות שכבר שכחתי -  שלא חשבתי שארצה לחוות או לזכור. נכנסתי הביתה בצעדים מאוששים, מושך את מבטי כולם. הבית סבל מיותר מדי זמן של הזנחה. התחלתי לסדר אותו וביקשתי שיעזרו לי. במהרה התחיל הבית להתמלא בקולות חדשים ישנים :" אז אני יעשה את זה, ואת את זה" ו"אבא,  תגיד לו!".

חשתי את הריקנות בליבי מתחילה להתפוגג.