בחלוף הזמנים, למד הרופא עוד על סגולותיו של הגביע. הוא למד למצוא באיזה חולה נמצא הסבל הרב ביותר, נעזר ברגישותו הטבעית. הוא לא הופתע ביותר לגלות שעיקר הסבל אינו נובע מהפגיעות הפיזיות אלא מעוצמת תחושותיהם השונות של החולים. בדידות וניכור הניבו פנינים בגוונים שונים של כחול, תחושת חוסר ערך נתנה אפור ואשמה חום, ורבים היו הגוונים המעורבים. במיוחד בלטו פניני האהבה והמוות. שני אלו הכילו כמויות סבל אינסופי כמעט - צער הפרידה מכל המוכר והאהוב, הקריעה של נשמתך בידי המוות הקרות או בידי אדם, לעיתים קרות לא פחות. כמו שידע, אהבה הכילה כמעט תמיד געגוע, חרדות , כעס ושכמותם. צבעה היה אדום עמוק, שמייד העלה בעיני הצופים את כאב הנפש המדממת.
המוות - צבעו היה שחור אפל, בולע את האור מסביבותיו. בהביטך לתוך פנינתו נדמה היית כטובע בחידלון אין קץ. מבין כל הפנינים נשאו פנינות המוות במידה הרבה ביותר את רוח בעליהם, באותו אופן מסתורי שבו נתייחדה כל פנינה מחברתה.
עיתים היה מצפונו נוקפו שהוא גוזל מחוליו את הדבר האחרון עלי אדמות שנותר שלהם עבור בצע כסף. הוא היה קובר את אבק הפנינים הוורוד שהיה מצפונו בפינת הגן ומתרץ לעצמו שהכסף נועד למטרה חשובה. הלא רוב הכנסותיו ממכירת הפנינים קודש לבית החולים, ואכן הוא משגשג יותר מאי פעם. אמנם לעיתים היה נראה כאילו דווקא כעת שיעור המתים גבוה מתמיד, אלא שזאת תלה במספרם הגדל של הבאים בשערי בית החולים.
בנוסף, תרץ לעצמו, אין האבדן נורא כל כך. הלא בהיותו נושא הגביע חווה הוא עצמו את אבדן הכאב פעמים אין ספור. התחושה היא כמו... הוא לא הצליח לתפוש את התחושה.
כמו חור של לא-כלום במרקם הוויתו. כמו קרע בעל קצוות לא מאוחים באריג תחושותיו. חוסר לא מוגדר אי שם ברקע, כזה שאי אפשר להסתכל עליו ישירות, אבל אף פעם לא יוצא משדה הראייה. כאב עמום שהגביע לא טיפל בו - לא חש אותו? אבל משהו ממנו היה בכל תחושותיו, בכל מעשיו, מקהה קלות - מטשטש. לא משהו נורא, לא כמו מכאוביהם של כל אותם אומללים שנתיב ייסוריהם מסתיים בבית החולים הזה. מסתבר שזה אף מוטב, למנוע מהם את כל הסבל הזה.
אף על פי כן, הוא שמר את הדבר בסוד. מעולם לא ראה איש את הגביע עם פנינה בתוכו, וככל שיכול - לא ראה איש גם את הגביע עצמו. לא החולים, לא חבריו הרופאים או צוות בית החולים וודאי שלא אנשים מהרחוב. גם מאשתו הוא ניסה להסתיר את הדבר, אלא שהיא הבחינה בשינוי שעובר עליו, בקהות החושים וחוסר הרגש, ולא חדלה מלחקרו על כך. בתחילה חשבה מדובר במחלה או עייפות שתוך זמן מסויים יעברו ולכן מלאה את בקשתו לשקט ומנוחה, והשתדלה להקל מעליו בבית וללחוץ עליו להפחית בעבודה. אחר כך היא התחילה לחשוד, לחשוש לו. היא התחילה לנסות לברר מה קורה לו. היתה מכבירה שאלותיה בכל יום כשחזר הביתה, מנסה לברר דרך אנשים שונים ואפילו נסתה לעקוב אחריו כמה פעמים, לראות איפה הוא מסתובב אחרי העבודה. היא הצליחה רק לגלות שהוא נשאר יותר ויותר שעות בבית החולים, עוסק בפעילותו השגרתית. היא מעולם לא ראתה את הגביע או את הפנינים, ומעולם לא ראתה אותו הולך לסוחר הפנינים, אי שם בסמטאות הפרוורים.
הוא זכר את אותה פעם ראשונה בה הגיע אליו עם פנינת מוות. כשהגיע לחנות בפינת רחוב הקצבים עצר לרגע לוודא אם אכן זה המקום אליו הפנה אותו ידידו. כשנוכח שאכן כך הוא, ירד בשתי המדרגות לתוך החדר וניסה להתרגל לתאורה העמומה. לפני שהספיק לראות מה מסביבו ניגש אליו אדם רזה ואמר "אף אחד לא מגיע למקום הזה בטעות. מה הבאת?" תוך כדי דיבור הוא כבר הוציא מידו את הפנינה. "אני מבין שזו רק דוגמא?" הרופא הנהן באלם. הוא התחיל להצטער על בואו למקום. "ובכן..." הרופא לא היה בטוח ששמע נכון את הסכום שנקב האיש. "מה אתה שותק? אני לא אתן לך יותר. או שאולי זה איזה משחק? אם זה העניין, אז כדאי מאוד שתדע שאיתי לא משחקים. אתה מבין אותי?" בקושי הוא הביע הסכמה, קיבל את הכסף ויצא באנחת רווחה אל הרחוב. עם הזמן, למד להכיר את המקום. מדי פעם היה חומק לשם ומפקיד את פניניו בידי הסוחר, שחיכה לו כלמכר וותיק.
