"אתה בוודאי מבין שאין מה לעשות. אני הייתי ממליץ לכולכם להתפזר עכשיו, אלא אם כן – כמובן - אתם מעוניינים לחוות את ההתרגשות החד-פעמית הנלווית לדריסה על ידי בולדוזר."

הגבר בחליפה השחורה  סימן לנהגי הבולדוזרים להתחיל לנסוע, אבל המפגינים לא משו ממקומם. הם נשארו שלובי ידיים מול הבניין המתפורר.

"אתם לא יכולים לעשות את זה!" קרא אחד מהם. הוא היה אדום מזעם ומזיע. הדים של הסכמה נשמעו מכוון חבורת המפגינים.

"לפני שתהרוס את הבית הזה, אתה תצטרך להרוס אותנו!" קרא אחד אחר. גם הוא אדום ומיוזע, וגם איתו הסכימו כולם.

הם היו נחושים להציל את הבניין המט-ליפול שמאחוריהם, ונהגי הבולדוזרים היו נחושים לגמור עם זה כבר וללכת הביתה.

כלומר, אם היו נהגים, הם היו נחושים לגמור עם זה. למזלם של הנהגים, הם פשוט לא היו שם. אבל הגבר הגבוה בחליפה היה נחוש במקומם. הוא אמנם לא היה נחוש באופן מוחצן כל כך כמו המפגינים המזיעים, אבל אילו היה ניתן לראות דרך משקפי השמש שלו, היה אפשר לראות שגבותיו מכווצות בריכוז, ושהן אפילו קופצות מדי פעם בטיק עצבני. בדיוק כדי להסתיר את הדברים האלה הרכיב את משקפי השמש. וגם כי חשב שזה הולך יפה עם החליפה השחורה והמעומלנת, ועם העניבה האדומה שבלטה מתוך הג'אקט השחור כמו השריד האחרון של האש בין הגחלים וההריסות השרופות.

איש מעולם לא ראה אותו לובש דבר שאינו חליפה שחורה ומעומלנת. למעשה, איש מעולם לא ראה אותו במצב שבו לא נזקק לחליפה שחורה מעומלנת. הוא היה קבלן-הריסות, פחות או יותר. כך לפחות קרא לעבודתו. תפקידו היה לדאוג שכל בניין מיותר – יוּצא. ולפעמים הוטלו עליו מלאכות של כריתת חורשות. הרבה פעמים הפריעו לו בעבודתו אנשי גרינפיס, בעלי בתים, ארכיאולוגים וסתם אנשים סנטימנטליים במיוחד. אבל הם לא באמת מנעו ממנו את ההרס. אנדרו ד. ג'ונס לא ישאיר ולו אבן אחת מיותרת.

"לפני שתהרסו את הבית הזה, תצטרכו להרוס אותנו!" חזר אותו אחר. הפעם הוא דיבר בלשון רבים דווקא. הם, כאמור, היו נחושים, ואיש לא יכל להזיז אותם מדעתם. גם לא בולדוזרים. כי כמו שאמרו, הבולדוזרים האלה יהרסו אותם לפני שיהרסו את הבית. שיהיה על מצפונם כל חייהם.

אבל לאנדרו ד. ג'ונס לא הייתה בעיה להרוס גם אותם, אם צריך.

הבולדוזרים המשיכו להתקדם לעבר חבורת המפגינים, שלפתע נראתה כל כך קטנה. כמה הם היו? שבעה? חה. הצחקתם אותנו.

הם היו מתים, אם הדבר היה תלוי באנדרו ד. ג'ונס. ולמרבה הצער, הופעת המשטרה במקום רגע אחד לפני מותם של כל השבעה, לא הייתה תלויה בו.

השוטרים ביקשו מהנהגים לעצור, וניסו לפזר את ההפגנה הקטנה. אך ללא הועיל, שבעת הגמדים התעקשו להתעקש.

ושוב תוגש תביעה ושוב בעלות של המדינה ושוב עורכי דין ופקידים. אנדרו ד. ג'ונס דווקא אהב מאוד עורכי דין ופקידים, אבל היום אין לו כוח.

כבר חודש וחצי שהם מנסים להרוס את הבניין הארור, וכל הזמן אותם יפי-נפש עם ענייני העתיקות והכבוד שלהם. אנדרו ד. ג'ונס אף פעם לא פעל מתוך כבוד, אלא מתוך שיקולים מחושבים וקרים. וגם מתוך צרכי הטבע. לא הרבה היו מאמינים, אבל הטבע היה השיקול העיקרי שלו כמעט כל פעם.

הוא ידע שהפעם לא יוכל להרשות לעצמו לוותר. אבל הוא כל כך לא רצה להתחיל שוב בענייני משפט.

מותר לו פעם אחת, חשב, הרי הוא רק עושה מה שצריך.

וכשצריך – עושים וזהו.

המפגינים הצליחו להרחיק את הבולדוזרים מהבניין, ושוב החלו להחתים את תושבי השכונה. הבניין העתיק נשאר עומד.

אך הטבע לא מתעסק בזוטות כמו היסטוריה, ומולו אי אפשר להפגין או ליצור חומה אנושית.

רעידת האדמה אמנם לא הייתה חזקה במיוחד, אבל היא הרסה ללא כל קושי את הבניין הישן, שיסודותיו העתיקים מתפוררים.