באמצע יום קיצי מתיש ולח נשמע צפצוף.
כשאני אומרת "נשמע" אני מתכוונת לומר שכולם, בלי יוצא מן הכלל, שמעו אותו. אולי חוץ מהדגים שגרים ממש ממש עמוק, אבל חוץ מהם – כולם. כל העולם שמע. הצפצוף הדהד בשמים בקול רם.
הוא נשמע בערך ככה:
טווווווו, טווווווו, טווווווו...
כלומר, שהוא התחיל, אז הפסיק, ואז התחיל שוב. כמו צליל-חיוג של טלפון.
זה היה צליל חיוג של טלפון.
זה היה סול.
וזה הדהד בעצמה מעל כל כדור-הארץ.

מוסכניק מיוזע שהחולצה שלו הייתה קצרה עליו ומוכתמת בשמן, והוא הזיע בבית-השחי, התרומם רגע ממכסה המנוע שעליו עבד באותו רגע, והסתכל לשמים כשהוא מצל על עיניו בכף ידו.
הוא חיפש את המקור לקול שבא, ככל הנראה, מלמעלה.
אבל הוא לא ראה כלום.

גם חייל אחד, שחיכה בתחנת אוטובוס ברחוב עזה, הרים את ראשו ובחן היטב את סביבתו.

גם אישה זקנה שטיילה עם הפקינז הקטן והמצחיק שלה עצרה לפתע והרימה פנים מקומטים והסתכלה אל על.

וכך גם כולם.

כולם.

הצפצוף המשיך עוד בערך עשרים שניות, ואז הפסיק.
בשמים נשמע מין קול "קקררקחחחקחקחח" פלסטיקי. כולם זקפו אוזניהם בתדהמה.
מיד אחרי הקקקחרקחקחקחק, נשמע עוד קול, שונה לגמרי משני הקולות הקודמים. הוא אמר:
"הלו?"

כמעט כולם חשבו שזו מתיחה. שמישהו הולך לביים עכשיו שיחת טלפון במגאפון ואז לצלם אותם צוחקים.
חוץ מהאישה עם הפקינז, כי השמיעה שלה כבר לא משהו. היא חשבה שזאת פשוט דיבורית של רכב שמישהו הגביר קצת יותר מדי.

היא הייתה הכי קרובה.

ואז נשמע עוד קול, שגם היה מאוד שונה משני הקולות הראשונים, ודומה יותר לקול השלישי, אבל בכל זאת שונה ממנו.
והקול הזה גם אמר:
"הלו?"

הקולות לא הדהדו כמו הצפצוף.

"מה קורה?"
אמר הקול השני אחרי שאמר 'הלו?'.
"הכל בסדר, תשמע, אני קצת עסוק..."
אמר הקול הראשון. אבל הקול השני קטע אותו. הוא אמר:
"נו, תעשה טובה, שניה אחת תעזוב את זה."
"אבל אני לא יכול..."
"זה דחוף."
"זה לא, אתה כל הזמן אומר שזה דחוף."
"בסדר, זה לא דחוף, אבל תקשיב שניה בכל זאת!"
"אני לא מקשיב שניה, אני עסוק אמרתי לך!"
"תשמע, זה לא דחוף אבל זה כן חשוב. גבי התעסק פה עם משהו, והוא הפעיל את הקטע הזה של השמים וזה..."
"מה?!"
"נו, של השמים, והפיצוצים וכל הטרראם..."
"השמים והפיצוצים וכל הטרראם?!"
"כן, השמים וה..."
הפעם הקול הראשון קטע את הקול השני.
"הבנתי שהשמים וכל זה, אבל תבטל את זה לעזאזל!"
"אני לא יודע איך מבטלים, עשיתי קונטרול זי ושום דבר לא קרה!"
"אז תעשה אלט Fארבע!"
"לא, זה יסגור את התוכנה."
"אז תעשה קונטרול אלט דליט."
הקול השני אמר שוב:"לא," ואז אמר: "כשעושים קונטרול אלט דליט זה עושה ריסטרט למחשב ואז הוא נתקע."

איש אחד רזה עם טי-שירט שכתוב עליה משהו באנגלית, רצה להגיד לקול הזה בשמים שבטח יש לו בעיה בדיסק-הקשיח, ואם לא בדיסק-הקשיח אז בטח בווינדואוז, אבל הוא לא ידע אם לקולות בשמים יש ווינדואוז, או דיסק-קשיח, או אם הם בכלל יקשיבו לו.

"זה מעלה לי את החלון הטיפשי הזה עם האיקס," אמר הקול השני. הקול הראשון המהם קצת, ואז אמר:
"אתה בטוח שריסטרט תוקע אותו?"
"כן, זה קרה כבר עשרים-אלף פעם, וכבר המון זמן לא סגרנו אותו כי לא רצינו שזה יקרה, אבל עכשיו גבי הגאון התעסק עם הכונן ופתח איזה משהו וזה טוען."
"מה יש לו לטעון?" הקול הראשון לא הבין הרבה במחשבים.
"את השמים והפיצוצים וכל הטרראם!"
"זה לא קורה אחרי שלוחצים על אוקיי?"
"לא, אחרי שלוחצים על אוקיי זה מתחיל לטעון. כי צריך להעלות את הגרפיקה, וזה קבצים של תמונות, ולכן זה ממש כבד."

מצד אחד, חשב הבחור הרזה עם הטי-שירט, בדרך כלל כשיש קולות בשמים, זה אלוהים, ואלוהים תמיד מקשיב. לפחות בתנ"ך הוא תמיד מקשיב לאנשים שמדברים אליו. אבל מצד שני, לו עצמו אף אחד בעולם לא הקשיב, כי תמיד הוא דיבר נורא בשקט ואי-אפשר היה לשמוע אותו, ואחרי כמה זמן כולם כבר התרגלו שהוא לא מדבר, אז הם הפסיקו לבדוק מדי פעם אם כן.
אבל אז הוא חשב שהוא ישמע נורא טיפשי אם הוא יתחיל לצעוק הוראות הפעלה לכיוון השמים.

"תראה, יש לי רעיון, אולי אחרי שזה יפעל, תעשה קונטרול זי?"
הקול הראשון הרגיש חשוב, מפני שהוא אף פעם לא חשב על רעיון כל כך טוב שקשור במחשבים.
והקול השני היה גאה בקול הראשון, מפני שהוא אף פעם לא חשב על רעיון כל כך טוב שקשור במחשבים.
"ענק!" הוא אמר, זתומרת, הקול השני אמר.
"טוב, אז אחר כך תתקשר אליי ותגיד לי אם זה עבד."

ואז נשמע עוד קקחחקרחקחקקחחק אחד, ואחר כך לא היה שום דבר אחר.

לקח לשמים בערך שלוש עשיריות השניה לקבל גוון אדום-ארגמני, ומיד אחר כך לקח לעולם שתי עשיריות השניה וחצי להתפוצץ.

רק אז שם לב ההוא שלו היה שייך הקול השני, שהוא בטעות לחץ על הכפתור הקטן שכתוב עליו "דיבורית", אבל באנגלית.