כשהלכתי אתמול לבקר את אלישבע ידעתי שלא יצא מזה שום דבר. לפחות זה לא הזיק לאף אחד.

יצאתי מהבית בסביבות שתיים, לקחתי כרטיסיה וטלפון. עם אלישבע, לך תדע איפה תמצא את עצמך בערב.

התחלתי ללכת לכיוון הבית שלה. הוא די קרוב אליי, האמת. הולכים עשר דקות ומגיעים, מקסימום רבע שעה אם אתה איטי.

הלכתי, בדרך הסתכלתי על העצים, והפרחים בעציצים ועל האנשים שעברו ברחוב, אמרתי שלום למישהו שהכרתי והמשכתי ללכת.

פתאום נזכרתי בכדור הדיסקו הקטן השקיבלתי מאמא שלי ליומולדת עשר. מאז היומולדת הזה הוא מונח אצלי במגירה ולא עשיתי בו כלום. חשבתי, האם הוא היה שורד את עידן הקרח? יכול להיות. כדור דיסקו הוא דבר ששורד הרבה זמן, עוד מגיל עשר, כשכל הילדים הקטנים התלהבו שהם הולכים למסיבות וחוזרים בשתיים-עשרה בלילה. והכדור הקטן הזה עוד חי וקיים, חשבתי, כדור קטן מצופה בחתיכות מראה קטנות שרד את כל השנים האלה, את כל התלאות שעברו החדר שלי בכלל והמגירה שלי בפרט. אבל עידן-קרח אולי יהיה קשה לו מדי, אם מיד כשקיבלתי אותו, בגיל עשר, היה עידן-קרח אולי היה שורד, אבל אם היה עידן-קרח עכשיו, כשהוא זקן ועייף ותשוש מהחיים, לא יהיה לו סיכוי.

כדור קטן ואומלל שהגורל האכזר מתנכר לו זו טרגדיה קורעת לב. ובעצם גם הרבה חומר למחשבה, שכן אם כדור דיסקו קטן לא ישרוד את עידן-הקרח, איך ישרדו אותו כל העניים, האלמנות והיתומים? מה הם יאכלו, כשהכל סביבם מכוסה קרח? (או שלג, בעצם. אבל מאחר שזה נקרא עידן-הקרח אולי יש יותר קרח משלג.)

ומה ילבשו, ואיך יתחממו? זה היה כל כך עצוב, וכל כך הצטערתי שלא יכולתי לעשות כלום באותו רגע. הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי לעזור לאלמנות וליתומים היה להכניס שקל לקופת הצדקה שבמכולת. שקל לא היה לי, רק כרטיסיה וטלפון. לא ידעתי מה לעשות והייתי בהיסטריה, שכן לפי הסטטיסטיקה בעיתונים כל ילד רביעי נמצא מתחת לקו העוני (מה שמוזר, כי גם המבוגרים נמצאים מתחת לקו העוני, אבל אולי לא כל מבוגר רביעי, אלא שני או שלישי. הם לא כתבו את זה בעיתון), ואין ביכולתי לעשות דבר כדי להציל אותם מגורל אכזר שסופו מוות בקפיאה!

הטלפון צלצל, על הצג הצבעוני היו רשומות המילים "אלישבע מחייג/ת". רציתי לזרוק את הטלפון על המדרכה, לרמוס אותו ולבעוט בו. כל ילד רביעי בצרה ולו אכפת רק מהאלישבע המטונפת, שהוא בכלל לא יודע אם היא מחייג או מחייגת! אבל עניתי לטלפון. הייתי צריכה לשפוך את לבי בפניה, על כמה שמצפוני מייסר אותי על שאין לי שקל לשים בקופת הצדקה במכולת, ולהושיע את האלמנות והיתומים מידו הנוראה של עידן הקרח.

"הלו?" אמרה אלישבע מהצד השני של הקו. זה מוזר, כי כמה שלא הסתכלתי מאחורי הטלפון ומכל הצדדים שלו, לא היה שום קו. רק בטלפון בבית יש את החוט הזה, שהוא בערך קו, אבל לא בדיוק, כי הוא מסתלסל וכי הצד השני שלו נמצא בתוך הטלפון, והרי אלישבע לא נמצאת בתוך הטלפון.

"איפה נמצא הקו הזה?" שאלתי אותה.

"איזה קו?" שאלה אלישבע.

"אני לא בדיוק בבית כרגע, תשמעי, כשאני אגיע הביתה אני אתקשר. טוב?" אמרתי.

אלישבע אמרה "בסדר, אז ביי" וניתקה את הטלפון. גם אני ניתקתי, זה מה שעושים כששיחה מסתיימת, חשבתי. אבל לא רציתי לגלוש לנושאים אחרים באותו רגע, הסתובבתי ופניתי לכיוון הבית שלי.