אני טהורה.
הם לא יודעים, אבל אני טהורה. נקייה מכל חטא.
לא ימצאו על גופי שבב של לכלוך או טומאה. אני טהורה. באמת טהורה.
הוא אמר לי
שאני טהורה.
הוא היה מסתכל עליי, מחזיק את כפות ידי ולוחש לי:
את מלאך.
את מלאך טהור. נקייה.
הייתי מרגישה את ריח נשיפותיו, והוא היה מושיט את ידו אל מאחורי גופי, מלטף את המקום שבו הייתה פעם הכנף שלי.
הוא שאל למה אין לי עוד כנפיים, ועניתי שמעולם לא היו לי. הוא גיחך לעצמו וליטף את גבי בידו הנוקשה. אומר לי מילים שבבית הייתי מקבלת סטירה לו השמעתי אותן.
הוא אהב אותי באמת. יותר מכולם. כשהיה מחבק אותי והייתי מרגישה את חום גופו, ואת קצה הזקן שלו מגרד, הייתי יכולה לנשום לרווחה. שם הייתי בטוחה מכל רע.
הוא אמר לי שאף אחת לא אהבה אותו כמוני, ושאני כל כך מיוחדת. גם הוא היה מיוחד. הוא היה אומר דברים, שאנשים אחרים אולי לא מבינים. מילים ומשפטים שהולכים הפוך, כמו לספור 1 2 3 7.
הוא אמר שאני יודעת להבין אותו, ואני הרגשתי כאילו יש מין משהו במוח שלי, שמרכיב את המילים בסדר הנכון. אולי כולם שומעים אותו הפוך, אבל אני מבינה, ואני יודעת מה אומרים המבטים והחיוכים היבשים אשר סודקים את העור שמעל לשפתיו.
הוא אמר לי פעם שהוא איש הפוך, ואני חיבקתי אותו ואמרתי שהוא לא הפוך, ושברגע שרק יוכל לראות את השמים בזווית הנכונה, יימצא לו מקום בעולם.
גם אני ידעתי לדבר בשפה שאף אחד לא הבין.
ההורים שלי תמיד הזהירו אותי מאלה שמבטיחים סוכריות, אבל רק הוא הגן עלי מפניהם. אני יודעת מה השוטרים אמרו, השוטרים אמרו שהוא אחד מהם, אלה שמבטיחים סוכריה ונותנים משהו אחר, שאי אפשר לחזור עליו. זה היה מעליב. לא הייתה להם זכות לומר את זה. גם הם לא הבינו אותו.
גם השופט לא הבין אותו. אני חשבתי שהשופטים חכמים, אבל מסתבר שהם חכמים רק בכיוון אחד. לא ראיתי אותו יותר מאז.
אבל ידעתי שאני טהורה, שאני הכי טהורה שאפשר, ושאסור לי לתת לאף אחד לקלקל אותי.
ידעתי שאני מוכרחה למצוא את הכנפיים שלי. הוא אמר שהיו לי כנפיים, ושאל מדוע אינן יותר. אני לא ידעתי לענות, ורק שאלתי עוד. אבל כשנלקח ממני, הבנתי שרק בעזרת הכנפיים שלי אוכל לחזור אליו.
וגם לענות.
אבל לא ידעתי איפה נמצאות הכנפיים.
ידעתי שבגן-עדן ישנן כנפיים לכל אחד.
גם לו יש שם כנפיים, ארוכות ואפורות, עם נוצות שמלטפות את האדמה, מאובקות משימוש.
בגן-עדן יהיו לי כנפיים.
גם אם לא אדע בעצמי, הוא חייב לדעת למה לא היו לי כנפיים אז.
אבל גם עכשיו אין לי כנפיים. יש לי פצעים. פצעים עמוקים, מזוהמים, שנפערים כל יום יותר ויותר. כאשר יחדרו עמוק לתוכי, אז יזהמו גם אותי.
אבל עד אז, אני טהורה.
גם העשן והלהבות לא יטמאו אותי, וגם לא אובדן השמיים. גם מראה השטן בעיני לא ילכלך את הטהרה ששמר לי אז אותו אדם אפור זקן ופנים, אשר אהב אותי בדרך שבה אסור לאהוב.
הם לא יודעים, אבל אני טהורה. נקייה מכל חטא.
לא ימצאו על גופי שבב של לכלוך או טומאה. אני טהורה. באמת טהורה.
הוא אמר לי
שאני טהורה.
הוא היה מסתכל עליי, מחזיק את כפות ידי ולוחש לי:
את מלאך.
את מלאך טהור. נקייה.
הייתי מרגישה את ריח נשיפותיו, והוא היה מושיט את ידו אל מאחורי גופי, מלטף את המקום שבו הייתה פעם הכנף שלי.
הוא שאל למה אין לי עוד כנפיים, ועניתי שמעולם לא היו לי. הוא גיחך לעצמו וליטף את גבי בידו הנוקשה. אומר לי מילים שבבית הייתי מקבלת סטירה לו השמעתי אותן.
הוא אהב אותי באמת. יותר מכולם. כשהיה מחבק אותי והייתי מרגישה את חום גופו, ואת קצה הזקן שלו מגרד, הייתי יכולה לנשום לרווחה. שם הייתי בטוחה מכל רע.
הוא אמר לי שאף אחת לא אהבה אותו כמוני, ושאני כל כך מיוחדת. גם הוא היה מיוחד. הוא היה אומר דברים, שאנשים אחרים אולי לא מבינים. מילים ומשפטים שהולכים הפוך, כמו לספור 1 2 3 7.
הוא אמר שאני יודעת להבין אותו, ואני הרגשתי כאילו יש מין משהו במוח שלי, שמרכיב את המילים בסדר הנכון. אולי כולם שומעים אותו הפוך, אבל אני מבינה, ואני יודעת מה אומרים המבטים והחיוכים היבשים אשר סודקים את העור שמעל לשפתיו.
הוא אמר לי פעם שהוא איש הפוך, ואני חיבקתי אותו ואמרתי שהוא לא הפוך, ושברגע שרק יוכל לראות את השמים בזווית הנכונה, יימצא לו מקום בעולם.
גם אני ידעתי לדבר בשפה שאף אחד לא הבין.
ההורים שלי תמיד הזהירו אותי מאלה שמבטיחים סוכריות, אבל רק הוא הגן עלי מפניהם. אני יודעת מה השוטרים אמרו, השוטרים אמרו שהוא אחד מהם, אלה שמבטיחים סוכריה ונותנים משהו אחר, שאי אפשר לחזור עליו. זה היה מעליב. לא הייתה להם זכות לומר את זה. גם הם לא הבינו אותו.
גם השופט לא הבין אותו. אני חשבתי שהשופטים חכמים, אבל מסתבר שהם חכמים רק בכיוון אחד. לא ראיתי אותו יותר מאז.
אבל ידעתי שאני טהורה, שאני הכי טהורה שאפשר, ושאסור לי לתת לאף אחד לקלקל אותי.
ידעתי שאני מוכרחה למצוא את הכנפיים שלי. הוא אמר שהיו לי כנפיים, ושאל מדוע אינן יותר. אני לא ידעתי לענות, ורק שאלתי עוד. אבל כשנלקח ממני, הבנתי שרק בעזרת הכנפיים שלי אוכל לחזור אליו.
וגם לענות.
אבל לא ידעתי איפה נמצאות הכנפיים.
ידעתי שבגן-עדן ישנן כנפיים לכל אחד.
גם לו יש שם כנפיים, ארוכות ואפורות, עם נוצות שמלטפות את האדמה, מאובקות משימוש.
בגן-עדן יהיו לי כנפיים.
גם אם לא אדע בעצמי, הוא חייב לדעת למה לא היו לי כנפיים אז.
אבל גם עכשיו אין לי כנפיים. יש לי פצעים. פצעים עמוקים, מזוהמים, שנפערים כל יום יותר ויותר. כאשר יחדרו עמוק לתוכי, אז יזהמו גם אותי.
אבל עד אז, אני טהורה.
גם העשן והלהבות לא יטמאו אותי, וגם לא אובדן השמיים. גם מראה השטן בעיני לא ילכלך את הטהרה ששמר לי אז אותו אדם אפור זקן ופנים, אשר אהב אותי בדרך שבה אסור לאהוב.
תגובות