האמת היא
השקר הנכון
בזמן הנכון
במקום הנכון.
אמיתִּי .
-
זה המקום לפעמים לפרוק קצת,
ולפעמים השפה לא מובנת
אלא למי שמקשיב היטב
לעצמו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] האם אתה באמת מאמין בזה? ומה זה מעיד על הכינוי שלך? [ליצירה]
- [ליצירה] --- גם אני. [ליצירה]
- [ליצירה] - אני דורשת הסבר. [ליצירה]
- [ליצירה] *. השקר הוא אמת אחת בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. ועם זה יותר קל לי להזדהות... :) [ליצירה]
- [ליצירה] קצר וקולע כל המוסיף גורע. אין מקום למילים. [ליצירה]
- [ליצירה] שקרן! (צוחק) [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... ילד, אתה צודק, זה בדיוק אותו משפט. שאלה של הסתכלות. אני מעדיף לא להסביר, תתבשלו עם זה, זה הרבה יותר טוב. כן, אני מאמין בזה. [ליצירה]
- [ליצירה] לא לא לא זה לא מסתדר עם מה שאמרת לי. או שאני סתם סתומה שאין לה מספיק שכל כדי להבין את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] בתור יוצר אין לך זכות לפרש את עצמך. כך הבנתי וזהו (אותך ואת ילד). [ליצירה]
- [ליצירה] אוי השעה... היא לא נותנת מקום וכח להאריך ולהיכנס לפילוסופיה, אבל יש הבדל בין "אפילו האמת היא סוג של שקר" (כהגדרתך) לבין "אפילו השקר הוא סוג של אמת". ולא רק הבדל של זזה לא אותו מבט על המציאות, לא "לראות את הדגים הלבנים או הציפורים השחורות" בציור של א'שר. זה לא לומר "הכוס חצי ריקה" או הכוס חצי מלאה". זה לומר "הכוס ריקה, גם מה שנראה מלא" לעומת "הכוס מלאה, גם מה שנראה ריק". זה לטעון שני דברים שונים! מקווה שהובנתי (ב"על עצמי" הישן שלי היה כתוב שהבעה בכתב איננה הצד החזק שלי). [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי. המסקנה הזו מראה שבעצם החלום הוא הרבה יותר גדול מההתלבטויות עצמן, ומהשכל עצמו. שבעצם החלום הוא החיים, וכל השאר רק טפלים אליו. בעצם החלום הזה עובר כל כך הרבה מחסומים וקשיים, שהוא בכלל לא חלום. הוא המציאות הכי חזקה שפשוט צריך להוציא לפועל, לאט לאט... בע"ה. [ליצירה]
- [ליצירה] כנראה יש נקודות שפשוט אי אפשר להמשיך מהן לבד. ואם לורד אין ריח, אז באמת שכבר אין טעם. אין באיזה מקום ו [ליצירה]
- [ליצירה] לפעמים גם הוא מחכה לך שכבר תבואי ותביני מעבר לכל המסכות ותחבקי הכי חזק בלי שום תנאים וכדאי להיזהר, כי אפשר כל החיים לשבת ולחכות... ___ [ליצירה]
- [ליצירה] אתה? כותב כאן? באמת לא ידעתי. יפה, יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] את משהו. אין ספק. [ליצירה]
- [ליצירה] * * [ליצירה]
- [ליצירה] הנה זה. יונתן, מכתב ארוך כתבת, ניסיתי לתמצת אותו לעצמי ולענות בו על הנק' החשובות והמשמעותיות. עפ"י מה שכתבת, "נוחות בעבודת ה' היא אמצעי לעובדו", גם אם לא מטרה בפני עצמה. אקצין עמדה זו ע"מ להבהירה: מצד אחד יש את עבודת ה' האמיתי, מצד שני את חולשותי כאדם, וצריך לתמרן בין השניים, כי אין ברירה, "אני רק בן אדם", כלשונך. זה מתקשר לעוד עניין, לכך שכתבת כי "זכית לטעום טיפי טיפין מעבודת ה'", בדרך זו או אחרת. ומכאן אתה מסיק, מתחושה זו, שרבה האמת על השקר, באותו השביל בו אתה נמצא כעת. ואני חוזר לדברי הקודמים יונתן: הדבקות היא לא סימן בעצמו למשהו, גם לא חולשה שצריך להתגבר עליה. דבקות היא כח שקיים בנו, כאנשים, ואיתו אני עובדים את בורא העולם. קשה לקחת את הכח הזה, שתובע את מימושו בכל מחיר, גם אם לצדדים שאינם חיוביים כל כך, ולהפוך אותו לכזה שמורה על האמיתִּי. אדם יכול להרגיש טוב עם עצמו, ומסופק, מבחינה רגשית, גם בלי הקב"ה, כל עוד הכלים שבו מקבלים את המזון, העוצמתי, הנזקק להם. אפשר לראות זאת אצל אנשי רוח רבים, שמרגישים במקום טוב מאוד עם עצמם. לאמת לא נגיע מהרגש, למרות שהוא חשוב כמבחן לעוצמה שבה. יש רגש מסויים שיוצא מתוך השכל, והוא כן מדד, אבל על כך אינני רוצה להרחיב. בהמשך לכך, רצית רק לציין עובדה קטנה, שאני חושב שכל אחד נתקל בה במשך חייו. עובדה זו נקראת "חווית ההקרבה". תיאור חווי'ה זו מופיע המון במשנתו של הרב סולובייצ'יק, למשל. ההתייחסות של מושג זה לנאמר כאן היא בכך שדבר ה' לא תמיד ברור, לא תמיד שייך ומסתדר עם מי שאני באותו רגע. הרגש הטבעי, של ההתחברות, הלהט, לא תמיד מופיע בפעולות שגרתיות, בחיים עצמם. רצון ה' מורכב גם מהקרבה, מהקרבת הרגשת הטוב העצמי, הלהט שבחיבור, מעקידתו על מזבח רצון ה' הטהור. אני לוקח את אותו היצר שקיים בי ומדכא אותו. גם אם נטען שהדיכוי הוא זמני,עד שנגיע להרמוני'ה, אין זה גורע מחשיבותו בחיינו. מלבד זאת, גם כאשר אומרים שתהליך מסויים הוא ש ל ב בחיינו, צריך לדעת שע"מ שתהליך זה יהיה משמעותי גם בחיים שאחריו, צריך לעגן אותו בהם, בצורה כזו או אחרת. ההבדל בין תקופת התהליך לתקופת החיים שאחריו, הוא הבדל בפרספקטיבה, כלומר, כמה מקום אני נותן לאותו תהליך זמני בחיים שבתוכו (אז בודאי הוא יקבל מקום מרכזי למדי), לעומת בחיים שאחריו (בהם הוא יקבל מקום סמלי, כדי לא לטשטש ולהשכיח את אותו צד בנפש שקיבל ונבנה עקב התהליך). אתה מסכים איתי בקשר לעובדה ש'אמת' זה המרכיב החשוב והמרכזי ביותר בחיפוש שלנו, אך אתה מסייג זאת בקשר לציבור שלנו בכך ש(הניסוח שלי, כמובן)"אמת ושחיתות לא ידורו יחדיו". קשה לומר את מה שאתה אומר, כך נראה לי, כי כבר לימדונו חז"ל אי שם, שראשי התיבות של ציבו"ר הם צדיקים בינוניים ורשעים. אין מנוס מכך, ציבור לעולם יכלול בתוכו גם את השכבות החלשות, המחוברות פחות, ותפקידם של הצדיקים הוא לרומם את הרשעים. בדרך שבחרת, אתה וחבריך, אינכם ציבור. זוהי הסתגרות מהעולם בכלל, מההשפעה על העולם. חשוב לעצמך, באמת, אל תנסה לענות לי, האם אתה לא מרגיש שאתם קצת 'צדיקים בפרווה'? חיים את חייכם בשקט, בשלווה, על גבעה, בחיק הטבע, לומדים תורה, עובדים את האדמה. אך מה עם הבעיות הקשות, עם המחלות הכרוניות שבהן חולה עם ישראל? זנות, רצח, סמים, אלה רק מעט מזעיר, ורק סימפטומים, הרי החולי הוא במחשבה, או יותר נכון, בחוסר המחשבה. ואיפה אתם? בגבעות? עבודת ה' אמיתִּית צריכה לבוא מכלל ישראל, לא מקבוצה שמפולגת ממנו. את הגאולה יביא כל העם, ולא קבוצה מעולה של יחידים. בימי אחאב עם ישראל הי'ה מאוחד, וזו הסיבה היחידה שלא נענשו. אהבת ישראל, אחדות ישראל, אלה דברים קלים בעיניך? אינני חושב שאלו הערכים היחידים החשובים, או שהם חשובים יותר משמירה על א"י או מעבודת ה' בדבקות. רק אטען שהם בסיסיים יותר, הם הקומה הראשונה, שבאה לפני הטיפוס מעלה מעלה, אל מחוזות צפונים ונשגבים. אפשר לראות זאת בדברי הנביאים: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי; כי תבואו לראות פני, מי ביקש מכם זאת, רמוס חצרי; (פסוק יא) למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה;"(ישעי'ה פרק א') ולמה יונתן, אתה חושב, נענשו גם הצדיקים? כי איפה הם היו, איפה הם היו לתקן את העוולות החברתיות האלה? צרוך הכלל הוא שיקול, הסתכלות רחבה היא מחויבת המציאות, כי כדי לפתור בעיות, צריך לברר מהן, לא להתגדר בד' אמות וללמוד תורה. אין ת ו ע ל ת בתכנים מצד עצמם, יש בתכנים אמת או שקר. כמובן שאין תועלת בתכנים שלא חיים אותם, אבל לא מצד התכנים, אלא מצד האנשים. אם תאמין שזו האמת, מוטלת עליך החובה לחיות אותם, ומי שלא עושה כך הבעי'ה היא בו, אך ודאי שאין כאן בעי'ה מצד התוכן עצמו. בקשר לטיעון שטענת *לא ענו לי הרבנים*, אני מצטער, אבל זה נשמע לי כמו בריחה מאחריות. אני לא יודע מי הם הרבנים ששאלת, אבל אם תרצה, אני אוכל להפנות אותך לרבנים שיסבירו לך את שיטתם לעומק, ולא יעמדו נבוכים מול שאלות יסודיות כאלה. העניין הוא לא לשאול, אלא להקשיב. כשאתה מתווכח עם מישהו מסויים, כדי להבין אותו תצטרך *להקשיב* למה שהוא אומר. לא בשכל, אלא בלב פנימה. לנסות לראות את הדברים מהצד שלו לרגע. אם תגלה שזה בלתי אפשרי באמת, הרי שאתה פטור מלהתייחס, לפחות בשלב זה. אך תגלה מהר מאוד שמשנות אידיאולוגיות לא קמות סתם, ולרבות מהן יש ביסוס במקורות כמו במציאות. אני לא מבקש לזרוק את הפשטות בגלל הסכנה שבכך, רק לברר את מקומה האמיתִּי בתוך המציאות המורכבת בה אנו חיים. לראות היכן היא צריכה להיות, מה מטרתה, ובאיזה אופן נשיג מטרה זו. אי אפשר לחיות את הפשטות, כי פשטות מציבה ערכים בודדים כבלעדיים וקשה לה לראות את האמת שבאחרים, באלה שלא מוגדרים אצלה כנכונים. קשה להקשיב, למצוא את נק' האמת בדברים מתוך אותה פשטות. אני חושב שצריכה להיות פשטות בשאיפה לאמת, למודעות, לקיום רצון ה', לחיים מלאים של עם שלם ובודאי יש עוד דברים, שכרגע לא עולים במחשבתי. מסכים שלא צריך לשבת באפס מעשה מול המורכבות, וזו אולי אחת הבעיות הגדולות הציבור הזה, שאתה קורא לו "הציונות הדתית", חוסר העשי'ה. אך גם כאן, מתגלים ניצנים חדשים, של עשיי'ה, של פעולות להגברת הטוב בעולם בצורות שונות. השאלה היא לא *האם* צריך לעשות, אלא *מה* צריך לעשות. אינני חושב שהדבר החשוב ביותר כיום, הוא המאבק על הגבעות בא"י, כי העם חולה מאוד, והנפש קודמת לגוף לדעתי. המאבק על ארץ ישראל חשוב מאין כמוהו, ואין מי שיחלוק על כך(אני מתכוון, מהאפשרויות שאנו דנים בהן, כמובן), אך כשיש שבר בידיים ובאותו זמן התקף לב, במה תבחר לטפל קודם? אני מצטער שנתתי את הדוגמא על החייל, לא התכוונת אליך או אל חבריך, נתתי דוגמא קיצונית סתמית על תופעה קשה שנמצאת במציאות הכואבת של ימינו, גם אם בצורה מצומצמת מאוד, וההקצנה היתה העיקר, הדוגמא החזקה ביותר לניסיון לפיתרון מהיר, כשהבעי'ה מורכבת. באותה הזדמנות, לא התכוונתי חס וחלילה שכל החרדים זורקים אבנים בשבת, ודאי שזה מיעוט שבמיעוט, והיתה כאן את אותה מטרה שצויינה כבר. העניין האחרון, הרב שמנותק מרגשות. קשה לומר שיש רב כזה, כי אהשים מטבעם מחוברים לרגשותיהם, וגם אם יש כאלה שבאמת הזדככו, הם יחידי סגולה. אולי רבך הוא אחד מהם. בכל מקרה, אם לומדים מרב כזה או אחר, חשוב לדעת, לא לההפך לחסידים. צריך לבחון את הדברים בצורה שכלית, לשאול את השאלות הנכונות וגם לדעת לחלוק. ברור שחולקים מתוך ענווה, מתוך אמירה ש"זה אני, וזה מה שאני מבין, ובכלים שיש לי להבין את המציאות אני חולק על דעת הרב". אל תבטל את עצמך, את הכלים שלך, גם אם רבך הוא אדם גדול. דע תמיד שצריך לשאול, להתקדם, וזאת מתוך מה שיש בך. אל תהפוך דברים שחיצוניים לך אמיתִּיים "משום שהרב אמר". נסה בעצמך להתנתק מן התחושות, להתעלות וכו', וכך בע"ה, תתקדם בצורה נכונה. אלעד. [ליצירה]
- [ליצירה] אני כבר לא מבין את השירים שלך למרות שכיף לקרוא. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכם! תנסו להסתכל על 'ונדם', כמו 'וידם אהרון', אבל לא בדיוק אותו דבר. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיף לקרוא אותך. וזה כל כך אנושי, השיר הזה. וכלכך מלא תקווה. [ליצירה]
תגובות