כמה אני כמֵהַּ
וכמה שאני פוחד
שיום אחד
הכמיהה תשתלט עלי
לא אוכל עוד להחזיק אותה
קשורה
ברצועה קצרה
מושכת ונושכת,
חסרת אונים
ואני עם סימני נשיכה
על ידיים פצועות, ענוגות, אקדמאיות.
היא עוד תכניע אותי, זאתי
אני אומר לעצמי, לא בלי שמץ (ויותר) חרדה
היא עוד תקרע
את הרצועה
תחשוף את כולי
ללא רחם
ותגיד
"תראו אותו, שלא העז לאהוב
שכמו פחדן חלם במסתרים
שאהב להיות כמהַּ
ולא רצה ללכלך את ידיו הענוגות
בדם, בצואה, בדמעות
תראו את זה
ששוכב פה מולכם
תראו
כמה אהבה
איזה בזבוז".
