על דלת ביתי נקש אמש איש מוזר. הצצתי בעינית ופתחתיה. את הדלת, כלומר.
נתן לי האיש המוזר שלום והחזרתי לו שלום.
"ייכנס מר," הצעתי ונצמדתי אל הקיר שמאחוריי, מחווה בידי תנועת הזמנה רחבת משרע.
"תודה," השיב המוזר, מעט מפוזר (בדעתו כלומר), אך נותר על עומדו.
"ובכן?" אמרתי-שאלתי, וזיק של חוסר-סבלנות נשלב בקולי.
"ובכן," נאנח המוזר, "אני מצטער."
"על מה?" תמהתי, חש מעט סימפטיה, אמפטיה, השד יודע מה.
"על העיתוי," חש המוזר שלא בנוח, "אתה מבין, באתי מחר ולא היית."
"אתה מתכוון שבאת אתמול ולא הייתי," תיקנתי בטון אבהי, אימהי, השד יודע מה.
האיש נעץ בי עיניים רכות וחייך חיוך עגמומי.
"מחר אתה בתל-אביב, אז לא היית בבית. כך אמרה השכנה."
"מהיכן היא יודעת שמחר אני בתל-אביב?" תמהתי.
"לא חשוב," הפליט, "אתמול, מחר, השד יודע. העיקר הנה אני והנה אתה, פה כאן ועכשיו."
"ובכן?" הדרא קושייתי לדוכתא, וללבי התגנב חשש מהוסס.
האיש שלף דף חשבון והגישו לי.
"החברה פתחה במבצע גבייה אישי, מדלת לדלת," הסביר בשפה רפה, מתנצלת, השד יודע מה.
הבטתי בחשבון של חברת "הזמן", חברה ממשלתית האמונה על אספקת הזמן.
"ממתי מחייבים אותנו על זמן?" התרעמתי, "אני משלם מסים, לא?"
האיש התכווץ.
"זה חלק מהגזירות הכלכליות," תירץ בלחש, "ייצור הזמן התייקר עקב ייקור חומרי הגלם ועוד תשומות, השד יודע איזה."
"ומה עם האוויר?" לעגתי, "גם הוא כבר לא בחינם?"
מאחורי גבו של המוזר הציצה פתאום מוזרה.
"זו אשתי," הציג המוזר, "עובדת בחברת "האוויר"".
המוזרה ניסתה להגיש לי חשבון. תקעתי לידה את חשבון הזמן והדפתי את שניהם.
טרקתי את הדלת.
"תלכו עכשיו, תבואו אתמול," לחשתי מבעד לדלת הטרוקה, צופה לתוך העינית, מוודא הליכה.
כל הערב ישבתי ובזבזתי זמן ואוויר, אוויר וזמן. פעילות מחאה לגיטימית.
בבוקר פגשתי את קישון בחדר המדרגות וסיפרתי לו הכול. סיכמנו שניפגש בשבוע שעבר או הבא, השד יודע מה, ונלבן את הפרטים.
על כל פנים, לשנינו אין ספק בעקבות המקרה עם האיש המוזר ואשתו:
צריך להחליף את השד. סליחה, את השלטון.
תגובות