רש"י מפרש את סמיכות פרשת המזבח לפרשת משפטים באופן הבא : למה נסמכה פרשת דינין למפרשת המזבח שתשים את הסנהדרין אצל מקדש. מעבר לסמיכות הגיאוגרפית בין הסנהדרין למזבח , ישנה משמעות ערכית-רוחנית לסמיכות הפרשיות. ועל זה נרחיב להלן. לפני שנתעמק בסוגיה , יש לתהות למה, אחרי  אירוע ההתגלות בהר סיני בו ניתנה התורה לעם ישראל , התורה פותחת דווקא בסוגיית המשפטים המסדירה את עניני בני אדם בינם לבין עצמם ובין איש לחברו לפני הלכות המשכן , הלכות טהורה וטומאה ושאר מצוות שבין אדם למקום ?אותה תהייה ניתן להעלות בפרשה הקודמת –פרשת יתרו-: משה עונה לחותנו יתרו התוהה על מה העם ניצב מולו  מבוקר עד ערב : כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו . מה עם מצוות טומאה וטהורה  ושאר מצוות שבין אדם למקום ? ,כלום אינן חלק מחוקי האלוקים ותורותיו ? מכאן אנו למדים שעיקר חוקי האלוקים ותורותיו זה להסדיר את העניינים בין איש לרעהו כך שישכון שלום ואחווה בקהילה. שלום ואחווה בתחתונים מאפשרים לנשמות להתאחד בחזרה אחרי שנפרדו וירדו בעולם הזה וזוכות להתעלות מעלה מעלה הרבה מעל הרמה שהיו נמצאות לפני שירדו מטה מטה ולהתחבר בזה למקורן העליון. תהליך אחוד הנשמות מתאפשר רק אם בעולם הזה הנשמה מצליחה להתפשט ולהשאיר חותם אלוקי ייחודי בל ימחה בעולם התחתון בתהליך של אינטראקציה ידידותית עם שאר הנשמות .רק מימוש ערכים הנצחיים כמו צדקה חסד אמת ורחמים  שהן ההשתקפות של י"ג מידות ה' –תארי פעולותיו יתברך-  מהווה האופן האמיתי והאוטנטי ביותר בו הפנימיות העצמית- קרי הנשמה- מתגלה ומתפשטת בעולם הזה.ובזה האדם ממלא את ייעודו בעולם הזה. וכך מתיישבת יפה תשובתו של משה ליתרו "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו".חוקי אלוקים ותורותיו נועדו להשכין את שלום אהבה ואחווה על מנת לאפשר לנשמה למלא את ייעודה בעולם . אולם נוצרים מצבים בהם מופרת אווירת השלום והאחווה באשמת צד אחד בקהילה והמשפט מביא לביטול ההפרה וחזרה למצב של שלום ואחווה בו הנשמה יכולה להתממש ולהתפשט בעולם בהתאם לייעודה. הדיין האחראי למשפט מאפשר אם כן לעולם להתקיים על פי י"ג מידות השם יתברך כך שהנשמות יתקשרו ביניהן ויתאחדו ובזה יבוטל אירוע התפרדות הנשמות שחל בתהליך ירידתן לעולם הגשמי. בדרך זו יקל להבין את פרוש רש"י על פי מסכת מגילה לפסוק וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב (יח יג בפרשת יתרו) : כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי בוקר ויהי ערב וגו'.ה"שפתי חכמים" מרחיב בנקודה זו : לפי שהעולם קיים על הדין- שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב ותמלא הארץ חמס-, אם כן מי שדן דין אמת גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאילו נעשה שותף.עולם ללא משפט אינו ראוי להתקיים מכוון שלא מתאפשר בו מימוש ערכים שהוא תנאי להתפשטות הנשמות ומימוש עצמי.לכן איננה מקובלת הדעה אשר מבדילה בין הדת לאתיקה כפי שהביעה הרב יהודה אשלג בספרו "מתן תורה": הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית' ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומניסיונות החיים שלהם....אין המטרה (של האתיקה) מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע ואשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הביקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה, מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה...והנה נתבאר היטב , אשר מטרת הדת עומדת כולה לצורך האדם העובד והעוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם.

והרי הדבר אינו מתיישב עם המסר העמוק הנובע מפרשת יתרו ובעיקר מפרשת משפטים כפי שרוב הפרשנים כמו רש"י , שפתי חכמים וכלי יקר מבינים אותו. התעלות דתית והתעלות מוסרית אחת הן ואין השנייה מעבר או מדרגה לראשונה .האושר הרוחני הנשגב של האדם הבודד קשור בחוט משולש בל ינתק לאושר החברתי שכללי המוסר אחראים לו וממנו הוא שואב את הכוחות לממש את עצמו .כי איך נשמה בודדת תמלא את ייעודה להתחבר ולהתאחד עם שאר הנשמות ללא הקפדה על כללי המוסר ומימוש ערכים? אותם כללים הם הם המאפשרים לנשמה להתפשט ולהתממש כי ללא התפשטות והתממשות אין התאחדות והתחברות. סמיכות פרשיות המזבח ומשפטים וסמיכות הגיאוגרפית של המזבח לסנהדרין הנגזרת מלמדת שאין לנתק בין עבודת ה' (המזבח) המביאה לאושר האדם הבודד עבד ה' לבין המוסר המסדיר את יחסיו של עבד ה' (שהסנהדרין אחראי לו) עם הקהילה . שניהם מהווים שני צדדים של אותה מטבע המביאים להתעלות הנשמה כמו שנאמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. וזאת הסיבה שעשר הדיברות נחלקו לשני חלקים: חמש דברות שהן מצוות בין אדם למקום לבין חמש דיברות שהן מצוות שבין אדם לחברו: שני החלקים קשורים ומחוברים זה לזה וחז"ל עמדו על היחס של כל מצווה שבחלק הראשון למקבילה שלה בחלק השני (ראה פרוש המכילתא המובאים על ידי הכלי יקר לפסוק לא תרצח , לא תנאף וגו'). ובאופן זה מתיישבת התהייה שהעלינו בהתחלה : למה התורה פותחת דווקא בפרשת משפטים המסדירה את יחסי האדם הקהילה לפני מצוות שבין האדם למקום? בדיוק מאותה סיבה שמשה רבינו מבסס את כל חוקי האלוקים ותורותיו על דיני האדם לבין רעהו ומאותה סיבה שהדבר הראשון שפתחו בו אנשי כנסת הגדולה מתייחס למשפט והוא הוו מתונים בדין ש"אין גמילות חסדים גדולה כמציל עשוק מיד עושקו על ידי שהוא דן דין אמת לאמיתו " (פנחס קהתי) . האושר הנשגב ביותר שהוא הדביקות בה' מתחיל בדבקות בין בני אדם והתאחדות הרבדים הפנימיים ביותר שלהם קרי הנשמות.