http://www.alternatv.org האדם – ייצור כפיו של הקב"ה –  הוא ייחודי  ביחס לשאר המינים . בנוסף כל אדם באשר הוא אדם הוא פרט מובדל ומיוחד ביחס לשאר הפרטים בקהילה האנושית. ייחודיותו ביחס לשאר המינים מתבטאת ב"פנימיות העצמית" -קרי הנשמה- השואפת להתפשט בכל הכח . ייחודיותו של הפרט הבודד ביחס לשאר הפרטים מתבטאת באופן המיוחד בו נשמתו מתפשטת בעולם הזה, דהיינו מטביעה את חותמה בעולם הזה. זהו הייעוד.הייעוד הוא רק פלטפורמה למימוש הערכים שהם נצחיים ואמיתיים ללא תלות במקום או בזמן או בנסיבות.במושגים של הפסיכולוגיה המודרנית התפשטות הנשמה מקבילה למימוש עצמי.ההתפשטות היא התממשות במרחב האנושי תוך אינטראקציה מתמדת עם שאר הפרטים השואפים גם להתממש באופן ייחודי תוך מימוש הערכים ולשם איחוד כל הנשמות שנפרדו במהלך הבריאה. המטרה הנשגבת של איחוד כל הנשמות לעתיד לבוא תושג רק אם יתאפשר לכל נשמה להתממש באופן הייחודי לה על בסיס הערכים.

 האדם אינו אחראי על אופן התהוות העצמי שלו ולכן אינו אשם ברגשות ובתחושות שעוברות בתוכו , מכיוון שהוא לא בחר בגורמים אשר הביאו לגיבוש עצמיותו כאדם . גורמים אלו הם ביטוי של רצונו יתברך והאדם מקבל עליו את הדין ונושא את עצמיותו ומממש אותה בהתאם לרצונו של הקב"ה. וזאת היא המשמעות האמיתית של  האימרה בפרקי אבות "איזהו עשיר השמח בחלקו". הקב"ה רוצה שהאדם יהיה נאמן לייחודיותו ויבטא אותה במלוא הדרה  תוך כדי מימוש ערכים  "כי זה כל האדם". זהו רצונו של הקב"ה וזהו סוד אהבתו לאדם באשר הוא .הקב"ה אוהב את האדם בכוליות שלו : עם החסרונות והיתרונות שלו. הוא אוהב את האדם  עם כל הרגשות שלו : עם הכעס ,הזעם , הקנאה והתאווה הבוערים  בתוכו . הקב"ה אוהב את האדם – אהבה אמיתית ובלתי תלויה - עם הטוב והרע שבו. הם מהווים חלק בלתי נפרד מהאדם שהקב"ה ברא. אל לו לאדם להתנער מה"עצמי" שלו ולדחותו כי זה נוגד את רצונו של הקב"ה. עבד ה' הוא אם כן אדם המבטא באופן עמוק וחופשי את עצמיותו ומממשה במלואה. האדם מודע לכל מרכיבי העצמי שלו :לפחדיו , לאהבותיו ולשנאותיו , לכעסיו לחרדותיו לתסכוליו ולכל שאר הרגשות העוברים בו. עם כל המטען הזה שהוא ייחודי לו , האדם ניגש למלאכת הקודש : עבודת ה' . עבודת ה' אין פירושה התבטלות האדם כאדם למילוי חובתו כלפי שמו יתברך. האדם לא נברא כדי להוות כלי שרת או אמצעי בידי הקב"ה. אלא סיבת האדם היא האדם עצמו. דהיינו מימוש עצמיות האדם או התפשטות נשמתו לשם התאחדות עם שאר הנשמות היא רצונו ודרישתו של הקב"ה מבריאתו : האדם. זאת היא תמצית עבודת ה'.

אולם מימוש והתפשטות העצמי אינם מובילים בהכרח לאנוכיות ולהצבת האינדיבידואליות כערך עליון , אם כי קיימת סכנה מוחשית להתפתחות כזו. אלא ערכי המוסר והצדק שהם בסיס לקיום חברת האדם מהווים האופן האוטנטי ביותר למימוש והתפשטות לגיטימית של נשמת האדם. הערכים מכוונים את פעילות האדם במטרה להפוך אותה למועילה לסביבה ביחד עם הפקת סיפוק עצמי. העדר ערכים  אינם תורמים לסביבה ומשמעותם היחידה סיפוק עצמי העלול להביא לרמיסת כבוד האדם , לאלימות ולאבדון .אותם ערכים נוסחו בפעם הראשונה בתורה ותמציתם בעשרת הדיברות.