קרל מרקס וולדימיר לנין, קבעו בכתביהם, כי לכל אדם, יש זכות לעבוד ולהינות מפירות עבודתו. כמו-כן, הם קבעו, כי כל המשאבים ופירות הקידמה הקיימים בעולמנו, שייכים לכלל. מזה מתבקשת מסקנה, כי מדינה סוציאליסטית, צריכה לא רק לתת להמונים אפשרות להינות מפירות הגאון האנושי; לא רק לספק להם זכות לעבודה; לקורת גג וללחם, אלא לחוקק גם חוקים, אשר יטילו על כל אזרחי ותושבי המדינה (כולל נכים ובעלי צרכים מיוחדים - בתנאי שיהיו מסוגלים לעבוד) חובה לעבוד, כתנאי לזכותם לפירות החברה בה הם חיים.

מתפקידה של מדינה סוציאליסטית, ליצור משטר שוויוני, אשר יספק באורח שווה את צרכי האוכלוסייה במזון; חינוך; תרבות ופנאי, ודברים אחרים. אבל בתמורה, על כל תושב תחול חובה מתוקף החוק, לעבוד ולתרום לחברה, על-פי יכולתו וכשרונותיו.

על מי שיתחמק או יסרב לחובת העבודה כדי לגמול את הדאגה שהמשטר הסוציאליסטי מגלה לצרכיו ולקיומו, צריך להיות צפוי לעונש, בדמות עבודות שירות עם ניכוי חלק משכרו לצרכי החברה, או במקרה של מקרי סירוב חוזרים, אפילו בדמות ריצוי תקופת מאסר בין חודש עד ששה חודשים בבית סוהר מיוחד לסרבני עבודה.

במשטר סוציאליסטי, חייב להיות חוק מאבק בבטלנות, שמכוחו, כל אזרח ותושב במדינה סוציאליסטית, אשר יתבטל ויסרב לעבוד, ייחשב לעבריין חוק, ודינו יהיה לעמוד בפני אחריות משפטית.

כל הרעיונות הללו, מבוססים א) על הכתוב אצל מרקס ולנין, על נושא העבודה והתנאים לזכות להינות מפירות החברה האנושית; ב) על הצורך בהפיכתה של החברה הסוציאליסטית לבעלת אופי שיוויוני, כאשר כל אחד, חייב לתת לפי יכולתו, ולקבל לפי צרכיו. רק כך, ימומש רעיון השיוויון. רק כך, כל האנשים החיים במדינה סוציאליסטית, ירגישו עצמם שווים באמת.