מביטה אל תוכי
מחפשת בתוך הקרביים
את הצל שאולי נותר מגבך.
מבטך.
המועקה עולה בגרון,
מעלה מעלה,
ואני עוד נאחזת בתקווה
שמתישהו אבין
מה לכל הרוחות
אני עושה כאן.
תוהה ביני לבין עצמי
מהי המטרה? הטעם? החלום?
יש לי כל אלה
אך לא מבינה לשם מה.
יש אומרים
שיש לי הכישרון לכתיבה,
ושיש לי הכישרון לציור,
ושאני אוהבת ללמוד. לא בכוח.
סתם כך לבדי. לעצמי.
ושיש לי התכונות אופי להצליח.
אך במה יעזרו לי כל אלה
אם אין לי
אותך?
אז אני נחנקת מרוב כישרונות,
טובעת בתוך הציורים
והחרוזים
והדמעות נופלות על דפי האנציקלופדיה
של "יבנה לרוס"
והמילים נמרחות על הדף
ווילון הדמעות מסווה את הכול
רק לא את המועקה בגרון.
ולא מבינה בשביל מה לחיות,
אם אין לי אותך.
אם אין לי אותך.
ולמה אין לי הכישרון לנער
אותך
שתבין סוף סוף
את מה שכל כך קשה לי לומר.
כן.
מה לעשות,
נגמרו לי החרוזים,
וצבעי האקריליק,
ודף ההוראות להפעלת הלב-
התקמט בתוכי.
אז זרקתי.
תגובות