הבטתי ביואל בריכוז. זה היה תורי, והייתי חייבת למצוא משהו יצירתי. אחרי ששבת שעברה יואל הפגיז ב"איך נשמעת איילת השחר שבקע אורה", קשה לאתגר...

זה משחק שולחן השבת שלנו, ועכשיו תורי, ואחרי, התור של שירה. הסתכלתי להם בלבן של העיניים, ושאלתי "איך נשמעת צפיחית בדבש?" (יואל כמובן גיחך על הפתיחה הלא מקורית, "מה, נגמרו לך החושים? למה פעמיים רצוף שמיעה?" אבל הוא סתם קטנוני, וזאת שאלה טובה). "אני חושבת שהיא מתפצחת", אמרה שירה, "כמו פצפוצי אורז". "לא", אמר יואל, "לדעתי השאלה היא לא איך היא נשמעת כשלועסים אותה. השאלה היא איך היא נשמעת כשהיא על המדף, או על מה שלא יהיה, באוהל שלך. ושם, נראה לי שהיא ממלמלת. כמו שמלת מלמלה, היא מרוחה בדבש... כן, מלמול כזה מרוצה מעצמו, בעוד האנשים מביטים בה בתיאוב וחושבים לעצמם 'מה, גם היום לא נאכל שום דבר מלבד הצפיחית המעונה הזאת?'"

אף אחד לא יכול על יואל...

"אז הגיע תורי?" צפצפה שירה. "כן", נאנחנו. השאלות שלה בדרך כלל לא מאפשרות חשיבה יותר מדי יצירתית, אבל לא נורא, היא תגדל.

"מהו הריח של הקץ?" היא שאלה, תולה בנו עיניים ילדותיות רציניות.

יואל לא טרח לחשוב. "כמו גוויה של כלב, נראה לי." הוא פיהק.

אבל אני דווקא חשבתי אחרת... "לא. אמרתי. יש לו ריח של זיעה. מה? זה לא ברור? פעם, כשהיינו בגלות, לקץ המגולה היה ריח של דמעות. לקב"ה היתה כוס גדולה של דמעות, עליה ספרו אמהות לבניהן, וכשתתמלא הכוס, תגיע הגאולה. ואז, הכוס התמלאה באבחת גז של היטלר, והגיע הקץ המגולה. קץ עם ריח של ענפים נושאי פרי. אך גאולה שלימה עוד לא הגיעה, כי מסתבר שהקב"ה רק החליף את הכוס. כוס הדמעות הוחלפה בכוס של זיעה. ועתה, מצטרפות טיפות הזיעה המושקעות בארץ אחת לאחת, מנסות להתגבר על גודל הכוס. וריח הזיעה הוא ריח של דחיקת הקץ... טיפות זיעה של חקלאים מגוש קטיף מתערבבות בטיפות זיעה של פועלים עבריים, שבונים בית כנסת ביצהר, בטיפות זיעה של אשה שתולה כביסה באיזה מאחז, עם זיעתו של עובד סוציאלי בירוחם. ולכל אלה, מצטרפים גלונים של זיעה, ג'ריקנים מלאים, שהגיעו בטיסה ישירה מכפר מיימון, ואופקים, ומהשדות באזור כסופים, היישר אל כסא הכבוד"